רטוריקה של כנות / שלמה שלטון

רטוריקה של כנות / שלמה שלטון
הוצאת תשע נשמות
163 עמודים

את שלמה שלטון לא הכרתי לפני קריאת הספר
הסגנון שלו, סגנון הכתיבה הוא כזה שקל להתחבר אליו מכמה סיבות, הסיפורים הקצרים מאוד שלא מעייפים אותך כקורא.
העסיסיות שבהם, חלקם ממש מסקרנים בדרך הכתיבה הנגישה, וכל הדרך תהיתי לעצמי האם שלטון מתעתע בנו? האם זה מן ממואר של חוויות קצרות שנשארות בזכרון או האם הוא מספר לנו סיפורים מומצאים והתפר הזה שבין לבין הוא מה שיפה כאן לטעמי.

ככל שהתקדמתי בקריאה הבנתי שהספר בכלל לא מבקש שאכריע. להפך, הוא שואב כוח בדיוק מן המקום המטושטש הזה. שלטון משתמש בזיכרונות, או במה שנדמים לזיכרונות, לא כמסמך חיים אלא כחומר גלם שמאפשר לו לשחק עם הגבול בין אמת לבין בדיה. יש תחושה שהוא מנסה לייצר כנות ולא בהכרח להיות כנה. זה לא חיסרון אלא בחירה סיפורית מודעת. הכנות בספר אינה עובדתית אלא רגשית. היא לא מבקשת ממני להאמין לכל פרט, היא מבקשת שאקשיב לצליל.

הסיפורים הקצרצרים מעניקים לו חופש. הם מאפשרים להציג אנקדוטות שאולי התרחשו ואולי לעולם לא קרו. חלקם מסתיימים בחיוך קצר, חלקם בחריקה עמומה של כאב או ריקנות. הדמויות הנשים שעוברות בסיפורים מבליחות ונעלמות כמו שברי מפגש. יש בהם מתח, מבוכה, משחקי הבנה ובלבול. יש בהם גם גוף, מיניות, קירבה שנפתחת ונסגרת בלי הודעה מוקדמת. הכל מוגש בפשטות שלא מנסה להרשים. דווקא זה מייצר יופי.

ובהמשך מגיעים גם הסיפורים שעוסקים בחוויות מלחמה ומילואים. אלה קטעים שאינם מחפשים הדר, לא מבקשים פאתוס. הם מונחים על הדף כמעט באותה אדישות שבה זיכרונות כואבים נטמעים בחיים. אין כאן ניסיון לייצר דרמה גדולה. שלטון כותב אותם כמו עוד שכבה בביוגרפיה גברית ישראלית, שכבה שנוכחת תמיד גם כשהיא כבר לא מפתיעה.

אני קורא את הספר ומרגיש שהוא לא ספר של מסקנות. הוא ספר של הבזקי חיים. רגעים קטנים שנשארים בזיכרון דווקא משום שאינם מסודרים, אינם מהודקים, אינם מבקשים להוליך עלילה גדולה. המפגש הזה בין הומור, עצב, מבוכה, תשוקה וחוסר רצינות מכוונת יוצר חוויית קריאה קלילה ונעימה, אבל גם מעלה בי תהיות עמוקות יותר על האופן שבו אנחנו מספרים לעצמנו את חיינו. מה אנחנו זוכרים באמת ומה אנחנו ממציאים בלי לשים לב.

הספר כולו מרגיש כמו ניסיון להחזיק רגעים לפני שהם נעלמים. לא לחפש משמעות יתרה, אלא לתת למבט לגעת, לפעמים בחום ולפעמים בקהות. זה ספר שלא מתיימר להיות גדול, וזה בדיוק הכוח שלו. הוא מראה שניתן לכתוב פשוט בלי להיות פשטני, לגעת בלי דרמה, להצחיק בלי רעש.

מצאתי את עצמי נהנה מהקריאה, לא בגלל דיוק ספרותי מושלם אלא בגלל האנושיות הלא מתאמצת שנוכחת בכל סיפור. האנקדוטות כאן מושכות, משעשעות, מעוררות עניין. הן לא מבטיחות אמת מוחלטת, הן מבטיחות סקרנות. וזה יותר ממספיק כדי להחזיק ספר שלם.