רוצות / ג'יליאן אנדרסון

רוצות / ג'יליאן אנדרסון
כנרת זמורה
399 עמודים
תרגום: תום קלנר

יש לספר הזה כמה נקודות משיכה מעניינות מאוד. קודם כל הנושא הפרובוקטיבי והמושך, הכריכה המינימליסטית והורודה וכמובן שם המחברת או למעשה יותר נכון לומר אוספת העדויות, השחקנית והפעילה החברתית ג'יליאן אנדרסון. וזה כשלעצמו מסקרן. עכשיו בואו ניגש לתוכן של הספר.

כשפתחתי את הספר הרגשתי שאני נכנס לאזור טעון שבו נשים מקבלות סוף סוף מרחב לומר מה הן רוצות, מה הן מדמיינות, מה מסעיר אותן ומה מפחיד אותן. יש בעדויות משהו חשוף מאוד ועם זאת לא חשוף כלל, מפני שהאנונימיות יוצרת מצב מוזר שבו אני חש קרבה אפילו בלי לדעת שום דבר על הדוברת. אין כאן שם ואין פנים, יש רקע כללי ויש רצון. וגם אם זה מייצר תחושת ריחוף, לעיתים זו דווקא נקודת הזדהות מעניינת. אני לא יודע מי דיברה, אבל אני יודע שהיא קיימת בעולם, והיא חשבה את מחשבותיה בקול, לפחות על הדף.

הספר מציע רצף של פנטזיות מיניות נשיות שנאספו ממקומות שונים בעולם. יש קטעים שמגיעים עם רוך מפתיע, יש קטעים שמופיעים כזעם ארוטי או כמפלט מציאותי. יש פנטזיות על שליטה, על כניעה, על חופש מוחלט, גם על איסור. הכתיבה מתחלפת בין תמציתיות של משפט אחד ובין מונולוגים מעט ארוכים יותר, ובכל פעם עולה מחדש השאלה מה בעצם קורה בתוך הראש של מי שדיברה כאן, ואיך הפנטזיה הזו התקיימה אצלה. יש רגעים שבהם יכולתי למצוא את עצמי מתבונן לא רק בדוברת אלא בתרבות שלמה שממשיכה להיאבק על הזכות לדבר על רצון בלי להרגיש אשמה.

יחד עם זאת, יש בספר גם מימד מתיש. אחרי מספר לא קטן של עדויות הבנתי שאין כאן הרבה מעבר להן. האנונימיות היא לא רק הגנה אלא גם מגבלה. בלי הקשר אישי, בלי תהליך שמארגן את הקולות, קשה לפעמים לראות תנועה רעיונית. לא נוצרת ממש תובנה, לא מתפתחת מחשבה רחבה על החברה, על יחסי כוח ועל הדרכים שבהן נשים לומדות להסתיר את תשוקתן או לשאת אותה בשקט. יש אמירה ברורה שהפנטזיה הנשית חיה ולא מתנצלת, וזה חשוב, אבל הספר כמעט לא הולך צעד נוסף. הוא אוסף, אך לא מפרש. הוא חושף, אך לא מעבד.

ועדיין, יש כאן ערך. עצם העובדה שהקולות נאספו ונרשמו ויצאו לאור היא משמעותית. יש בתקציר חווייתי כזה מקום לתת לנשים להשמיע את מה שלא נאמר בקול, לעיתים אף לא לבני זוגן. אני לא מרגיש שזה ספר שחייבים לקרוא ברצף, אלא להפך, הוא מזמין כניסה מדורגת, דפדוף, עצירה, מחשבה. ייתכן שהכוח שלו דווקא בכך שאין לו מבנה סגור, אלא מרחב פתוח שבו כל קוראת וקורא יחפשו את עצמם.

בסוף אני נשאר עם תחושה מורכבת. הספר יפה במוקד הרעיוני שלו, חיוני במובן החברתי, אך לעיתים חסר עומק מחשבתי. הוא מייצר חופש ובו בזמן מצמצם אותו. גם אם הוא לא מספק את כל מה שקיוויתי למצוא, הוא בהחלט מציב מראה לנושא שיש עליו מעט מדי דיבור ישיר. ואם ספר מצליח להזיז אותנו ממקומנו, אפילו קצת, אולי כבר יש לו זכות קיום בעולם.