פסע / שירז אפיק

פסע / שירז אפיק
הוצאת המקור
170 עמודים

קראתי את רוב ספריה של שירז אפיק עד כה, ספרי פרוזה מגוונים ומעניינים בתכנים שלהם ובכתיבה מיומנת של סופרת מנוסה. זו הפעם הראשונה שאני קורא קובץ סיפורים קצרים שלה. זה היה מעניין לראות איך שירז מתייחסת לז'אנר הזה של הסיפורים הקצרים ונטמעת בו וכמו כן מביאה את יכולות הכתיבה שלה. התוצאה, מעניינת מאוד.

הסיפורים ב"פסע" מתגלים לאט, אחד אחד, כמו חדרים סגורים שנפתחים בזה אחר זה ומכניסים פנימה אור רך של הבנה. כל סיפור עומד בפני עצמו, ובכל זאת נוצר ביניהם חוט דק של משמעות, כמעט בלתי נראה, שמחבר בין כולם. נדמה שכל אחד מהם מתרחש בנקודה שבה החיים נעצרים, ברגע שבו משהו קורס או עומד להשתנות, בפסע אחד בין הבנה לשיגעון, בין שתיקה לחשיפה. שירז אפיק יודעת לעצור את הסצנה בדיוק בשבריר השנייה שבו הרגש מתעורר, ומכאן נובעת העוצמה של הספר.

בכל אחד מהסיפורים ניצבת דמות במצב של קצה, דמות שמנסה להחזיק את עולמה כשהקרקע מתחתיה רועדת. יש מי שמנסה לשמור על מוסריות בעולם ציני, יש מי שמסתגר מהחיים ומעדיף דממה על פני מגע, יש מי שנאבק בתחושת אשמה, יש מי שמחפש משמעות בתוך שגרה מתפוררת, ויש מי שמבקש להינצל מאיום ממשי. הדמויות כולן נוגעות באותו קו דק של פחד, אובדן ושל רצון לשרוד, וכל אחת מהן חושפת דרך אחרת להתמודד עם המציאות.

אהבתי את האיפוק של הכתיבה. אין כאן דרמות קולניות ואין ניסיון לרגש בכוח. אפיק כותבת מתוך דיוק רגשי נדיר, כזה שמאפשר לקורא לחוש את התזוזה הפנימית מבלי שתיכתב במפורש. היא מצליחה להעמיד עולם שלם בכמה משפטים, להכניס לתוך רגע שקט משמעות רחבה של חיים שלמים. לפעמים המשפט הקטן ביותר, כמו מבט או מחשבה חולפת, מחליף עמודים של תיאורים. זה כוח שמגיע מסופרת שיודעת להקשיב לנפש לפני שהיא כותבת אותה.

הקובץ הזה נוגע במשהו עמוק יותר מסך הדמויות שבו. הוא מציג מצב תודעתי של תקופה. התחושה שהאסון, האיום או הקריסה כבר כאן, ושהחיים מתנהלים על סף תהום. גם כשאין אזכור ישיר, רוח התקופה נוכחת כמעט בכל סצנה ובכל שתיקה. נדמה שהסיפורים כתובים מתוך חרדה שקטה, מתוך הצורך לתקן משהו שנשבר אך לא ניתן לתיקון מלא. ועדיין, למרות הכול, יש בהם אור.

הסיום מותיר תחושה של תקווה זהירה. אחרי כל הפחד, כל הפצע, נותרת האפשרות לבנות מחדש. לא מגדל גבוה אלא יסודות רחבים ויציבים, כאלו שמזמינים בנייה איטית ועמוקה. זו אולי התשובה של הספר כולו וגם של שירז אפיק כסופרת: לכתוב לא מתוך ייאוש אלא מתוך תנועה איטית אל תיקון.

"פסע" הוא ספר שמבקש להישאר זמן מה בלב. הוא לא מספק נחמה מהירה, אבל הוא מציע התבוננות אמיצה, כנה ומדויקת. אחרי סיום הקריאה נותרת תחושת פסיעה, קטנה, אנושית, כזו שמרחיקה אותנו צעד אחד מהחושך וקרבה אותנו אל עצמנו.