מעל הצללים / דותן נווה

מעל הצללים / דותן נווה
הוצאת מילים מדברות
272 עמודים

הספר הזה של דותן נווה חשף אותי למידע ולנושא שטרם הכרתי ונחשפתי אליו. וזה כשלעצמו משהו שסקרן אותי שכן אני מאוד אוהב ללמוד דברים חדשים. אז כן, כולנו מכירים את מבצע אנטבה ואת סבנה אבל כמה מאיתנו מכירים מעבר לאירועי הטרור המוכרים והידועים סיפורים אחרים, את עבודת האבטחה הסמויה והגלויה. נראה שנעשתה כאן עבודת רצינית ומקיפה על מה שמכונה הטרור האווירי ומידע חדש שכזה כשהוא כתוב מעניין כבר עושה לי טוב.

מעל הצללים הוא מסוג הספרים שנכנסים לאט, אבל ברגע שאתה בפנים אתה מגלה עולם כמעט בלתי נראה. זה לא ספר מתח, לא רומן, אלא תיעוד רחב יריעה של דוקומנטריסט שחקר את הנושא עד לפרט האחרון. דותן נווה בחר לספר את ההיסטוריה של הטרור האווירי ואת הדרך שבה ישראל בנתה את מערך האבטחה שלה באוויר, צעד אחר צעד, אירוע אחר אירוע. כבר מן הפרקים הראשונים ברור שמדובר באיסוף מרשים של עדויות, מסמכים ותחקירים שמרכיבים יחד את מה שעד היום נותר סגור וחשאי.

מה שהפתיע אותי הוא עד כמה הספר מצליח לשמור על עניין לאורך עשרות סיפורים דומים לכאורה. נווה כותב בשפה עניינית, כמעט עיתונאית, שמצליחה בכל זאת להחזיק מתח ולהעביר תחושת סכנה מתמדת. הוא עובר מחטיפות מטוסים בשנות השישים והשבעים דרך ניסיונות פיגוע באירופה ועד לאיומי סייבר עכשוויים, ומראה איך כל גל של טרור אילץ את ישראל לחשוב מחדש על תפיסת הביטחון שלה. זה לא מחקר אקדמי ולא ספר תיאוריה, אלא פסיפס של סצנות, עדויות וסיפורים שמתחברים לתמונה רחבה מאוד.

מה שמורגש לכל אורך הדרך הוא הכבוד שנווה רוחש לגיבורים השקטים שלו. המאבטחים, אנשי השטח, הקצינים והמאמנים מוצגים כולם כדמויות שפועלות ממניעים של שליחות, אחריות וערכים. לפעמים התחושה היא שהספר מהלל יותר משהוא בוחן, אבל הקורא מבין שזה נובע מהערכה אמיתית. יש רגעים שבהם התיעוד הזה נוגע ללב: עדויות של מאבטחים שזוכרים פיגוע עשרות שנים אחר כך, או תיאורים של אימונים מפרכים שמחדדים עד כמה מדובר בתפקיד נדיר.

עם זאת, כשמסתכלים מנקודת מבט ביקורתית, ברור שהספר פחות מעוניין לשאול שאלות מאשר להציג מציאות. נווה מתאר היטב את האירועים, אך כמעט לא נוגע בשאלות רחבות של מוסר, כוח או מחיר אישי. אין כאן עיסוק באותם אזורים אפורים של מערכת הביטחון, ואין ניסיון לחשוף את המחיר הנפשי של חיים מתמשכים בצל סכנה. הוא מספר את הסיפור מבפנים, באמפתיה ובאהדה, לא מהפרספקטיבה המרוחקת של חוקר. במובן הזה הספר מרתק אבל חד כיווני: הוא מאיר את גבורת המאבטחים אך פחות את המורכבות האנושית שמאחוריה.

הסגנון העיתונאי עובד היטב לפרקים מסוימים, בעיקר כשהוא מתאר אירועים היסטוריים כמו הירי בציריך או חטיפות המטוסים הראשונות. נווה בונה את המתח היטב ומצליח לגרום לך לדמיין את הסיטואציות לפרטי פרטים. אבל לעיתים התחושה היא של עודף פרטים שמכביד על הקריאה. יש רגעים שבהם הסיפור רוצה לנשום, להתעכב על מחשבה או דילמה, אך נווה ממשיך הלאה אל התיעוד הבא. זה ספר שנע בקצב גבוה, שכתוב מתוך תשוקה לחומר, אך לעיתים חסרה בו השהייה שמאפשרת עיבוד רגשי.

ובכל זאת, קשה שלא להעריך את ההיקף והיסודיות. נווה מצליח לאסוף תקופה שלמה, חצי מאה של טרור אווירי, ולהפוך אותה לקריאה נגישה וברורה. הוא מראה איך עולם האבטחה התפתח לא רק מתוקף פחד, אלא מתוך חיפוש תמידי אחר סדר ויציבות. הספר נותן מקום לאנשים שנשארו מאחורי הקלעים של ההיסטוריה ומחזיר להם את שמם ואת סיפורם.

בסופו של דבר מצאתי את עצמי קורא את מעל הצללים כמי שנכנס למוזיאון של ביטחון ישראלי. כל פרק הוא תצוגה, כל עדות היא מיצג. זה ספר שמאיר את ההיסטוריה מזווית נדירה, אך גם מזמין מחשבה על מה שנשאר מחוץ לפריים. מי שמחפש קריאה דוקומנטרית עשירה, כתובה היטב ומעוררת סקרנות, ימצא כאן ספר יוצא דופן. מי שמבקש עיון ביקורתי על גבולות הכוח והפחד, יישאר אולי עם טעם של עוד, אך גם עם הערכה אמיתית לכתיבה שנעשתה בזהירות ובאהבה גדולה לנושא.