לב בגודל של אגרוף / דורון בראונר

לב בגודל של אגרוף / דורון בראונר
הוצאת שתים
303 עמודים

פחות או יותר בתקופה שהספר מדבר אליה אני הגעתי לקיבוץ, ילד בן תשע, אמנם בצפון גדלתי ולא בדרום אבל קיבוץ הוא קיבוץ, אוירה זו אוירה וחיים משותפים היו דומים אז כמעט בכל מקום. התבגרתי וגדלתי בצל מלחמת לבנון, עם איומים מתמידים והכרתי ילדים בגילי שהתמודדו עם אובדן של אחים, קרובים, בצבא, אף בכיתתי ובבית הילדים בו גדלתי כך שחווייתית יש לי איזו קרבה לספר כי אני מכיר ומזדהה.

משם נכנסתי אל הספר כמעט בלי הגנות. הסביבה, השפה, המבנה החברתי, כל אלה היו מוכרים לי כמעט באופן גופני. נדב, נער בן שלוש עשרה שמנסה למצוא את מקומו בין חברים, הורים ומערכת גדולה ממנו, הזכיר לי ילדים מהמחסן, מהחדר אוכל, מהפנימייה. יש משהו באופן שבו בראונר מצייר את הילד הזה, שמנמן מעט, חסר שקט, מבולבל בין רצונות לאחריות שמוטלת עליו, שגרם לי לחזור לרגש שהיה שמור שנים רחוקות מתחת לפני השטח. הוא בונה דמות שלא מנסה להיות גדולה מהחיים אלא דווקא קטנה, אנושית, פגיעה. והתנועה הזו בין ילדות לבין הכרח להתמודד עם מציאות קשוחה היא נקודה שהספר מצליח לתפוס לא רע.

העלילה עצמה נוגעת בכמה קווים מרכזיים. נדב נדרש לקחת אחריות על אורווה בקיבוץ לאחר שאחיו הבכור מתגייס ונפצע באופן קשה בלבנון. הפציעה הזו מרחפת מעל כל הדמות, לא רק כאירוע עלילתי אלא ככוח שמושך את ההורים, משתק אותם, ומייצר חלל שמוטל על נדב למלא. לצד זאת הספר מתאר את הקיבוץ של תחילת שנות השמונים, עולם שיש בו עבודה, ילדים, פנימיות, חוקים שלא תמיד נאמרים בקול אבל כולם מכירים. נדב נע בין החובה לדאוג לסוסים לבין הידידות המתמוססת עם בני גילו, בין הרצון להשתייך לבין תחושת גוף לא פשוטה. העלילה לא תמיד דוחפת קדימה, אבל הרגעים שבהם נדב נאבק בין מה שהוא רוצה לבין מה שהמציאות מכתיבה מצליחים לייצר מתח רגשי אמיתי.

ועדיין, לצד החיבור האישי ולצד האמפתיה שהספר מעורר, מצאתי את עצמי מבקש לעיתים משהו ממוקד יותר. הכתיבה של בראונר רגישה ויש בה כוונה טובה, אך לעיתים היא נוטה להתפזר בין מחשבות נעריות לבין תובנות גדולות מדי לגיל הדמות. יש קטעים שבהם השפה עוטפת ברגש במקום לתת לסצנה לדבר בעצמה. הייתי רוצה שהשבר של נדב, הפער בין גופו למעמסה שנוחתת עליו, יבוא לידי ביטוי דרך הפעולה ולא רק דרך ההרהור. יש בסיפור הזה פוטנציאל דרמטי משמעותי, והוא מתממש בעיקר ברגעים שבהם העולם החיצוני דוחק בדמות ולא כשהספר מנסה להסביר את תחושותיה.

ובכל זאת אין כאן ספר קל. הוא פותח חלון לתקופה ולחוויה ישראלית מאוד מסוימת, חוויה שלא מעט מאיתנו נושאים בתוכנו בלי לומר מילה. הוא מזכיר מה זה להיות ילד במקום שבו המלחמה היא לא רעש רקע אלא תנאי בסיסי של ההוויה. וכאן הספר כן מצליח. הוא מראה כיצד אהבת אחים, אחריות בלתי אפשרית ומציאות ביטחונית משובשת הופכות התבגרות פשוטה למשהו הרבה כבד יותר. אני יצאתי ממנו עם תחושה של זיכרון שעבר לידי אבל לא אינסופי, משהו שמזכיר לי היכן גדלתי ומה למדתי שם על פחד, על משפחה ועל החוסן שנבנה לאט ולא תמיד מרצון.