הפולני / ג.מ. קוטזי

הפולני / ג.מ. קוטזי
הוצאת אפרסמון
137 עמודים
מאנגלית: מיכל אלפון

היה לי ממש כיף להתקל בספר של קוטזי שעוד לא קראתי. לפחות עבורי זה הסופר החי הטוב ביותר והאיכותי ביותר. הפולני הוא לא מהטובים בספריו אבל מדובר עדיין בספר מאוד מעניין שכתוב בשפה גבוהה ומרתק את הקורא. יש בו איזה שקט וכח דווקא מהמקום המאופק שבו והנושא המרכזי שקוטזי לוקח אותנו אליו הפעם הוא אהבה.

הסיפור נפתח במפגש בין ויטולד, פסנתרן פולני מבוגר, לבין ביאטריס, אשת חברה ספרדייה נשואה. הוא מגיע לברצלונה כדי להשתתף בקונצרט של יצירות שופן והיא נמשכת אליו בתחילה מתוך סקרנות תרבותית, אולי מתוך חמלה. בין השניים נוצר קשר שלא מתפתח לרומן אלא נשאר מרחף בין כמיהה להתרחקות. קוטזי מתאר את ההתקרבות הזו לא דרך עלילה סוערת אלא דרך התכתבות, שיחות, ותחושת אי נחת מתמדת. הוא משרטט את הדרך שבה אהבה יכולה להפוך ממרחב של אפשרות למקום של תסכול, איך הרצון בקשר נוגע לא רק בתשוקה אלא בצורך שליטה, הערכה, ואפילו מושיעוּת.

במובן מסוים זהו ספר על מה שלא נאמר. הדיאלוגים הכלואים בין השניים, המרחק התרבותי, הגיל, השפה, כל אלה יוצרים מתח מתמשך שמוחזק ביד יציבה מאוד. קוטזי כמעט אינו כותב על מעשה אלא על רטט, על תחושה חולפת, על רגעים שבהם הקשר כמעט נוגע אך לא מתממש. הוא מאפשר לקורא להתבונן באהבה כמערכת מורכבת של מבטים, של אי הבנות, של כוח ושל פגיעות.

יש משהו יפה בכך שקוטזי, שבספריו הגדולים עסק בכוח, צדק, מוסר ופוליטיקה, בוחר כאן לוותר על הרעש ולהתבונן במיקרוסקופ. זה ספר קטן במובן הטוב של המילה, כזה שלא מתחרה על מקום בפנתיאון של יצירותיו הגדולות אלא על תשומת לבו של הקורא הרגיש. נדמה שהוא נכתב ממקום של השלמה, אולי של גיל מאוחר, שבו השאלות אינן עוד על צדק אלא על משמעות, על אנושיות, על היכולת לראות את האחר באמת.

אני חושב שהכוח של הספר נובע דווקא מן הצמצום שלו. אין כאן אמירה חברתית רחבה, אין התפרצויות מוסריות, אין דרמה. יש שליטה, איזון, כמעט נזירות לשונית. קוטזי שולט במשפטיו כמו פסנתרן ששולט בפרזות של שופן, וכל תו שקול ונמדד. יש מי שיראה בכך קרירות או יובש, אבל בעיני זהו ביטוי של עידון ושל דיוק. זה ספר שמזמין קריאה איטית, עם תשומת לב לפרטים הקטנים, לטון של המשפט, לנשימה שבין השורות.

בסוף הקריאה הרגשתי משהו שקשה להגדיר. לא ריגוש גדול, לא הזדהות, אלא מין תחושת שלווה עצובה, כזו שמגיעה כשמבינים שהאהבה, כמו האמנות, לעולם אינה שייכת לגמרי לאף אחד. קוטזי מצליח להעביר את התחושה הזו מבלי לנקוב בה, וזה בדיוק סוד כוחו. הפולני אולי איננו פסגת יצירתו, אבל הוא תזכורת עדינה לכך שגם בשתיקה ובאיפוק יש אמת גדולה, ולפעמים הספרים הקטנים ביותר הם אלה שנשארים בלב זמן רב אחרי הסוף.