ההר החי / נאן שפרד

ההר החי / נאן שפרד
הוצאת אסיה
170 עמודים
תרגם: תום דולב

אני מתחבר מאוד לספרים שעוסקים בטבע, בהתרשמות מהטבע, בחוויה של הכותב ממה שמסביבו. ויש ספרי טבע ויש ספרי טבע.
אם אני מתבונן לרגע לאן אני משייך את ההר החי אז הוא מתחבר לי לטבע הפילוסופי, ההתרשמותי, הפיוטי.
נאן שפרד לא רק לוקחת אותנו למסע אל ההר ומה שמסביבו אלא למסע פנימי, אל תוכה.
החוויה מקריאת טקסט כזה היא עמוקה ומעוררת השראה.

ההר החי הוא מסוג הספרים שאתה לא קורא ברצף, אלא חי איתם. הספר נכתב לפני כמעט מאה שנה, אבל התחושה בזמן הקריאה היא של נוכחות עכשווית, של תודעה ערה שמזכירה לנו איך זה לחוות את העולם דרך החושים, דרך תשומת לב אמיתית. הכתיבה של נאן שפרד אינה על ההר, אלא מתוך ההר. היא מתבוננת, נוגעת, מתמזגת ברגעים, אך לעולם אינה מאבדת את עצמה בתוכו. זה לא ספר של כיבוש, אלא של הקשבה. היא מתבוננת בהר כמו בחבר קרוב, כזה שאתה רוצה רק להיות איתו, לא להבין אותו עד הסוף.

יש משהו כמעט מדיטטיבי בדרך שבה שפרד מתארת את ההליכה, את האוויר, את המים, את השקט. כל פרט מקבל נוכחות, כל שינוי באור או ברוח הוא רגע שיש לעצור בו. זה לא מסע אל פסגה, אלא מסע אל עומק החוויה. היא מצליחה ללמד אותנו שהרוחניות נמצאת דווקא בחומרי, שהקדושה נמצאת בתוך האבנים, המים, העשב. הכתיבה שלה מפעימה בפשטותה, והיא דורשת מקוראיה להיות שם באמת, לא רק לקרוא אלא להאט.

קשה שלא לחשוב תוך כדי קריאה על הבז של ג'. א. בייקר, אחד מספרי הטבע הגדולים של המאה הקודמת. כמו בייקר, גם שפרד רואה בטבע משהו שאי אפשר להפריד ממנו את האדם. שניהם מתבוננים בחוץ כדי למצוא את הפנים. אבל בניגוד לבייקר, שנמוג אל תוך הבז, ששאף להיעלם בתוך היצור שהוא מתאר, שפרד אינה מתמזגת עם ההר אלא נשארת מולו. היא שומרת על הגבול בין האדם לטבע, ומוצאת דווקא שם את העומק, את היופי. היא לא מוחקת את האנושי, אלא מרחיבה אותו.

זו כתיבה עדינה אך ממוקדת, כמעט תיעודית אך רוויה נשמה. נדמה שהיא מנסה לרשום את תנועת המחשבה באותו אופן שבו רוח נוגעת בפני ההר, קלות אך בעקביות. היא שומרת על ריחוק מסוים, על כבוד למושא ההתבוננות, ובכל זאת יש בה חמימות אנושית נדירה. יש משהו בחיבור הזה, בין דיוק מדעי כמעט לבין פיוט פנימי, שיוצר תחושת שלווה שקשה להסביר. אתה מרגיש שההר מדבר אליה, והיא עונה לו בשפה משלה, שפה של הקשבה.

אחד הדברים המרשימים בספר הוא ההבנה שלה שההליכה עצמה היא מצב תודעתי. זה לא רק אמצעי להגיע למקום אחר אלא דרך להיות בעולם. כשאתה הולך, הגוף והנפש מתאזנים, וכל צעד הופך למדיטציה קטנה. היא מצליחה להעביר את התחושה הזו בלי מילים גדולות, בלי דרמטיות, רק מתוך נוכחות מלאה. זה ספר שמזכיר כמה שכחנו לראות, כמה אנחנו חולפים על פני הדברים מבלי לעצור באמת.

תרגומו של תום דולב שומר על הניקיון והזרימה של המקור, ויש בו מוזיקליות נעימה שמכבדת את קולה של שפרד. אך עיקר הכוח נמצא בטקסט עצמו, ביכולת שלו לגעת בך לאט, בלי מאמץ. זה ספר שקט, אבל עקשן. הוא נשאר איתך גם אחרי הסגירה, כמו נוף שאתה זוכר מתוך חלום.

בסוף הקריאה הרגשתי שהספר הזה הוא לא רק על הר, אלא על האדם שמבקש לפגוש את עצמו דרך העולם. נאן שפרד מזכירה לנו שטבע הוא לא רק מקום, אלא דרך להתבונן, דרך להרגיש. זו כתיבה שמחברת את הפראי עם האנושי, את הפיזי עם הרוחני, בלי להפריד ביניהם. ספר נדיר ביופיו, שקט ומלא חיים, שמחזיר אותך לפשטות של להיות, פשוט להיות עם ההר, כמו עם חבר ותיק, ולהקשיב.