אטלנטיס / רון מיברג

אטלנטיס / רון מיברג
הוצאת יצירה עברית
349 עמודים

רון מיברג הוא דינוזאור, אבל הוא דינוזאור שאני מאוד מחובר אליו ותמיד נהניתי לקרוא את הטורים שלו. למה הוא דינוזאור? שכן מיברג עוסק בנושאים שכמעט אף אחד לא עוסק בהם, הוא כותב עם ידע כה רב על נושאים כה רבים שנראה שהאיש לא רק יודע ונהנה מדברים נשכחים אלא ממש חי אותם. הוא חי מוזיקה ומוזיקה טובה, הוא חי קולנוע וקולנוע טוב, הוא חי תרבות וחי פוליטיקה וכותב מתוך ידע, סקרנות, חקר עמוק. אין עיתונאים כמו רון מיברג ולכן הוא דינוזאור וחסרים לי עיתונאים כמו מיברג ולכן כל כך נהניתי מהספר הזה שאפשר לחזור שוב ושוב למאמרים ולטורים ולמסות ולידע הכה רב שלו ולהרגיש לרגע שאתה באמת לומד משהו.

אטלנטיס הוא קובץ מאמרים ומסות שנכתבו בתקופה שמיברג חי בארצות הברית, במדינת מיין. זו לא עוד אסופה עיתונאית אלא ספר שמרכיב דיוקן תרבותי ואישי של אדם שגדל בישראל, נשם כאן עיתונות ותרבות, ואז עבר לעולם אחר לגמרי ובוחן אותו בעיניים חדות של מי שמכיר את שני הצדדים. הוא לא מהגר תמים ולא מעריץ נלהב של אמריקה, אלא מתבונן חקרן, מתעמת עם מה שהוא רואה, מנתח, מפרק ומרכיב מחדש את המציאות סביבו.

מה שמרתק באטלנטיס הוא האופן שבו מיברג מצליח לשלב בין עולמות שונים וליצור מהם פסיפס תרבותי רחב. יש שם טורים על מוזיקה ועל קולנוע, על אוכל, על עיירות קטנות, על עיתונות, על פוליטיקה, על הסדר החברתי באמריקה, וגם על חייו האישיים. כל טור הוא שיעור קטן בתרבות, בשפה, במבט מפוכח על העולם. מיברג כותב לא כדי להרשים אלא כדי להבין, לא כדי להטיף אלא כדי לחלוק את מה שהוא למד בדרך.

הקריאה בו מעלה געגוע לעיתונות שהייתה פעם. כזו שהייתה איטית ומדויקת, שנכתבה מתוך סקרנות אמיתית ולא מתוך רצון לייצר כותרת. יש משהו כמעט אצילי בסגנון הזה, ביכולת לשבת, לחשוב, להעמיק, ולתת לכל נושא את הכבוד הראוי לו. זה ספר שאי אפשר למהר איתו. כל מסה דורשת רגע נשימה, זמן עיכול, ופתיחות לחוויה אינטלקטואלית אמיתית.

יש גם צד אישי חזק שניכר כמעט בכל טקסט. מיברג כותב מתוך תחושת זרות וגעגוע, כמו אדם שמביט על שני עולמות שאף אחד מהם כבר לא לגמרי שלו. הוא כותב מתוך בית ישן במיין, מוקף שלג, ומתוך הזיכרון של עיתונות ישראלית חיה ותוססת שהייתה פעם. המתח הזה, בין המקום החדש לבין המקום שעזב, בין הכתיבה לבין החיים עצמם, יוצר שכבה אנושית מאוד יפה. יש שם בדידות, אבל גם פיוס, השלמה, ואהבה גדולה לעולם למרות הכול.

העושר התרבותי שלו כמעט מכביד לעיתים, אבל גם כשהוא נסחף אל שמות, אל סרטים ואל אמנים שנדמה שנעלמו מהעולם, אתה מבין שהמטרה היא לא נוסטלגיה אלא חיבור. הוא מנסה להזכיר לנו שהתרבות היא סיפור אנושי, שהידע הוא דבר חי ונושם, ושההתבוננות בעולם דורשת מאמץ, אבל גם מתגמלת.

אטלנטיס הוא ספר שכתוב בשפה עשירה, לעיתים כמעט פיוטית, אך לא מתנשאת. יש בו חום, שנינות, יושרה. הוא ספר שמזמין אותך לקרוא לאט, אולי אפילו בקול, ולהיזכר למה בכלל התחלת לאהוב מילים.

כשסגרתי את הספר הרגשתי שזכיתי לשיחה ארוכה עם אדם נדיר. לא רק עיתונאי ותיק, אלא אדם שחי את התרבות כמו שאחרים חיים את היום־יום. אדם שחושב במוזיקה, שנושם ספרים, שחי בקולנוע. אולי זו המשמעות האמיתית של דינוזאור. לא יצור קדמון, אלא אחד מהאחרונים שעדיין מאמין שהעולם אפשר להבין דרך תרבות, דרך מילים, דרך סקרנות אמיתית.
אטלנטיס הוא ספר שמחזיר את האמונה הזו, ובשביל זה בלבד – כבר שווה לקרוא אותו.