מצעד הבהמות / דולב מור

מצעד הבהמות / דולב מור
הוצאת פרדס
303 עמודים

את דולב מור הכרתי בספרו הקודם והמעניין כשגם אז הוא העז בכתיבה אמיצה לגעת בנושא שלא הרבה נוגעים בו. הוא לוקח את הקו הזה של כתיבה אמיצה ולא מתפשרת גם לספר השני שלו. כתיבה שכזו עלולה במידה רבה להרתיע, אבל לא אותי. אני מחבב כתיבה לא מתחנפת, אוהב סופרים שמעזים לפרוץ גבולות, קירות ושפה וזה ניכר מאוד כאן.

הרומן הזה, שמסופר בגוף ראשון מפיו של ארי, הוא סיפור של אובדן, התפוררות וחיפוש אחר מקום בעולם. בן הזוג שלו, אורי, מודיע לו בבוקר אחד שזה נגמר, ופתאום כל מה שנראה יציב מתמוטט. מכאן מתחיל מסע פנימי שבו ארי מנסה להבין איך הוא הגיע לכאן, איך משהו שהיה פעם מלא תשוקה ואהבה הפך לריק. הספר נע בין הווה מתפקע לבין זיכרונות פרועים, בין ריאליזם כמעט גופני לבין הזיות, והוא מצליח לשרטט תודעה שבורה אבל חיה, אדם שלא מפסיק להרגיש גם כשהכול סביבו מתפורר.

מור כותב ישיר מאוד, לעיתים בוטה, לא מחפש לעגל פינות או להסתיר את הלכלוך. יש קטעים קשים לקריאה, אבל דווקא הם משדרים אמת. הוא לא מנסה לצייר את הקהילה הגאה כשלמה או זוהרת, אלא חושף צדדים של חולשה, קנאה, חוסר ביטחון, תשוקה מבולבלת. בכך הוא גם מעורר אנטגוניזם וגם הערכה, כי הוא מסרב לשרת נרטיב נוח. זו כתיבה שיש בה תעוזה כמעט בלתי נסבלת, והעובדה שהוא לא עוצר גם כשהקורא אולי רוצה לנשום רגע, היא בעיני חלק מהעוצמה של הספר.

מה שמעניין כאן הוא השילוב בין ריאליזם כמעט תיעודי לבין מגע פיוטי. בתוך הרחובות התל אביביים, הדירות, הזיעה והבוץ, יש גם שפה יפהפייה, דימויים חדים, ולעיתים רגעים כמעט מיסטיים. בסצנות האחרונות, כשהגיבור מתכסה בעלים ובוץ ומסתתר מפני העולם, יש משהו שמזכיר לידה מחדש, כאילו אחרי כל ההשפלה והכאב יש גם פתח קטן לאור.

הספר הזה לא מושלם. יש בו חזרות מסוימות, רגעים שנראים ארוכים מדי, אבל התחושה הכללית היא של יושר נדיר. מור לא מבקש אהבה מהקורא, אלא כנות. הוא מציע מראה לא מלוטשת, כזו שמחזירה מבט גם למי שלא נוח לו להסתכל. מצעד הבהמות הוא ספר שלא מתנצל על קצוותיו, ספר גאה במובן הכי רחב של המילה, כי הוא לא עסוק בלשאת דגל אלא בלחשוף את מה שקורה מתחת לעור.

זו כתיבה חדה, אמיצה, אנושית מאוד. לא כל אחד יאהב את הספר הזה, אבל מי שיקרא אותו עד הסוף יזהה בו לב פועם, ויודה, גם אם בשקט, שמזמן לא קרא משהו כל כך כן.