לא סיפור כבד / מאיה לי לוי

לא סיפור כבד / מאיה לי לוי
הוצאה עצמית
71 עמודים
גילוי נאות, אני מכיר את מאיה לי כמה שנים טובות, אנחנו חברים ושמחתי לתמוך במימון ההמונים של הספר ובעיקר שמחתי לקרוא אותו. כשאתה מכיר אדם לפעמים אתה מגלה שאתה לא מכיר אותו מספיק.
גם אם אתה קורא את כל הפוסטים שלו, נחשף למאבקים, למורכבויות, לעליות ולירידות.
בכתיבה יש משהו אחר, משהו חושפני הרבה יותר.
ולא שמאיה לי לא פותחת את המורכבות שלה ברשת החברתית אבל מה שיש בספר הזה זו לא כתיבה של רשת חברתית ולא עוד פוסט, זה מנעד שנע בין שירה לממואר, בין יומן אישי לבין כתיבה חודרנית וכואבת שנותנת לקורא הצצה רגעית לעולמה של המחברת וזה חזק מאוד.
כשהחזקתי את הספר הרגשתי שאני נכנס לאזור שמבקש ממני להיות נוכח. לא לנתח, לא לשפוט, לא לחפש מבנים. להקשיב. יש טקסטים שנפתחים אליך לאט ויש טקסטים שפשוט עומדים מולך ומבקשים שתראה אותם כמו שהם. זה מה שקורה כאן.
לא חיפשתי כאן שורות מלוטשות או משחקי לשון. חיפשתי את הלב, את המקומות הקטנים שמושכים תשומת לב כי הם אמיתיים מדי כדי להתעלם מהם. מצאתי הרבה מהדבר הזה. רגעים קטנים שמציפים זיכרון, תחושה, מבט, שתיקה.
הכאב מופיע כאן בלי דרמה, בלי צעקה. ולעיתים דווקא בגלל זה הוא נוגע חזק יותר. יש כאן ילדה ואישה באותו גוף, באותו מבט חיצוני ופנימי, שמנסה להבין את עצמה בתוך עולם שלא תמיד יודע איך להסתכל בלי לשפוט.
לפעמים זה תמים, לפעמים זה חד מאוד, תמיד כנה.
אני יודע שיש מי שיקרא את זה ויחפש סיפור גדול יותר או מהלך ספרותי, אבל זו לא הקריאה הנכונה. זה לא ספר שמנסה לבנות מבנה. זה ספר שמבקש נשימה. מבקש שיהיו לידו עיניים שלא פוחדות לראות, גם כשזה צורב.
אני קורא בו ומרגיש את הדרך. לא דרך עלילתית, אלא דרך רגשית. דרך של מישהו שמנסה להחזיר לעצמו מקום בעולם, בעדינות, בקצב שלו, במשפטים קצרים שמחזיקים הרבה מאחוריהם.
כשסיימתי הרגשתי שאני מכיר את מאיה לי עוד שכבה אחת פנימה. והאמת, זה ריגש אותי. לא בגלל סיפורי גבורה ולא בגלל פתרונות. בגלל הפשטות שבה מונח כאן סיפור פנימי שלא רוצה להיעלם.
וזה בעיני הרבה.

אני חושב שדרוש הרבה מאוד אומץ לכתוב ספר כזה אבל הוא יגיע לידיים הנכונות, אני בטוח.
הוא יגיע לאותן ילדות שיקראו אותו וזה יתן להן כוח להמשך, הן ידעו שהן לא לבד בעולם ויש מי שמקשיב להן דרך המילים.
רק בגלל זה הספר הזה היה צריך לבוא לעולם.