כל הדרכים מובילות / מירב אורן

כל הדרכים מובילות / מירב אורן
הוצאת התחנה
150 עמודים

השם של הספר הזה שמכיל קובץ סיפורים קצרים ומעניינים עוסק בנשים שמחפשות דרך, נתיב, מקום בעולם וכל סיפור יש לו את הייחוד שלו וניכר שמירב אורן יודעת לגשת לסיפורים ולייצר עניין. והדבר הראשון שסקרן אותי בספר זה שם הספר שמתאים מאוד לסיפורים ולאווירה בהם ולכריכה המעניינת של אותה מברשת שמשפריצה צבע ונראה שהיא מדמה מן צמתים וכיוונים אקראיים וזה מחבר אותי לרעיון שיש לסיפורים בספר הזה להציע.

מדובר בשישה סיפורים שכל אחד מהם נוגע בצורה אחרת במפגש שבין החוץ לפנים, בין מה שנאמר למה שמושתק. יש בהם תחושת חיים אמיתית, כזו שלא נוצרת מתוך עלילה גדולה אלא מתוך תנועה עדינה של תודעה. הסיפורים של אורן לא מחפשים ריגוש חיצוני אלא את הרגע הקטן שבו משהו נסדק, שבו אדם מבין על עצמו דבר שלא ידע. יש בהם הרבה שקט והרבה מתח פנימי שנוצר דווקא מהעדר דיבור, מהחיים שמתקיימים מתחת לפני השטח.

הקריאה איטית, נושמת, מאפשרת להרגיש את המרחק שבין הדמויות ואת הקרבה שמתקיימת למרות הכול. כמעט בכל סיפור יש מפגש בין שני עולמות שלא מצליחים להתמזג באמת אבל גם לא מתפרקים לגמרי. זה עולם שמבין שיחסים בין אנשים הם לא הרמוניה אלא מאמץ מתמשך למצוא נקודת איזון רגעית. לפעמים החום והקור מתערבבים לכמה שניות ואז שוב נפרדים, כמו שני זרמים של מים בברזים שאי אפשר לכוון בדיוק.

יש משהו עדין מאוד בכתיבה של מירב אורן. היא לא מתאמצת להרשים אלא נותנת לסיטואציה לדבר. היא מתבוננת באנשים שלה בלי לשפוט, נותנת מקום גם לרוך וגם לאכזריות שבקשרים אנושיים. יש קטעים שמזכירים ציור שנעשה במכחול רחב ואיטי, עם שכבות דקות של צבע שמתגלה בהדרגה. אולי זו גם הסיבה שהכריכה של הספר כל כך מדויקת, כי היא לא רק אסתטית אלא מבטאת את תנועת ההתזה, את הרגע שבו החיים מתפזרים לכיוונים בלתי צפויים.

בקריאה חוזרת הרגשתי שכל סיפור בספר הוא כמו מסלול שמוביל לאותו מקום פנימי, מקום של בלבול, של כמיהה, של ניסיון להבין איך מגיעים אל מישהו אחר בלי לאבד את עצמך בדרך. יש שם אמהות, חברות, זוגיות, וגם בדידות שקטה מאוד. אין כאן דרמות גדולות אלא רגעים קטנים שמרכיבים את הדרמה האמיתית של החיים.

הספר כולו משדר שלווה מדויקת, כזו שמסתירה סערה קטנה מאחוריה. הוא לא מנסה לסגור את הסיפורים אלא להשאיר אותם פתוחים, כמו דרכים שמתפצלות וממשיכות הלאה. בסיום הקריאה נשארת בי תחושת רוך לצד אי נחת, תחושה של חיים אמיתיים שלא מסתדרים לפי תבנית. אולי זו הסיבה שהשם הזה, כל הדרכים מובילות, מרגיש נכון כל כך, כי אין כאן דרך אחת אלא ריבוי של דרכים קטנות שמוליכות לאותו מקום אנושי, פגיע, ומלא חמלה.

ספר שקט, כן, חכם, וכתוב בדיוק הנכון. לא כזה שמבקש להרשים אלא כזה שמבקש להישאר.