אותו נהר, אותו נער / שמעון אדף

אותו נהר, אותו נער / שמעון אדף
הוצאת קתרזיס
152 עמודים

שמעון אדף הוא בעיני סופר ייחודי בנוף הספרות הישראלית, הכתיבה שלו ייחודית, הסגנון שלו מאוד שונה מסופרים אחרים שקראתי ובעיקר אני אוהב שאדף נאמן מאוד לסגנון הכתיבה שלו ולשפה הגבוהה והמיוחדת שהוא מייצר ובכך בתוך המסגרת הסיפורית הבסיסית שעוד מעט נדבר עליה אנחנו מגלים רבדים נוספים ורפרופים לדברים אחרים שהוא כתב. אין שום דבר נוח בספר הזה לא בעלילה ולא בשפה ואולי דווקא בגלל זה הספר מייצר עניין.

עוד לפני שנכנסתי אל העמוד הראשון עצרתי על הכריכה. היא יפה, מהורהרת, מלאה רמזים שקטים. קו מים כהה שמתעקל, רמז לתנועה פנימית, לתודעה שאינה עומדת במקום אלא זורמת, מסתובבת, חוזרת לאחור. זה ספר שמביט בך בחזרה ומבקש שתביט בו לא כקורא עייף בסוף היום, אלא כמי שמוכן לשהות. לא צעקה, לא סנסציה, אלא שקט שמסתתר בו מתח עמוק. כבר שם הבנתי שאני נכנס למסע שלא ממהר לשום מקום.

העלילה מתחילה בנקודת מגע פשוטה וכואבת: שיחת טלפון על אם מאושפזת. אבל מכאן הסיפור אינו צועד קדימה אלא נפתח לאחור, לצדדים, אל שכבות זיכרון שמסרבות להיות מסודרות. אנחנו נעים בין עיירת ילדות בדרום לבין שירות צבאי, בין ניסיונות אהבה מוקדמים לבין שנים ראשונות בעיר, בין זהות שמחפשת לעצמה מקום לבין פחדים ושברים שהזמן לא עיגן. הזיכרון אינו כרונולוגי אלא אורגני, כמו מים שמוצאים כל חריץ. אין כאן עלילה שמבקשת להוביל, אלא תודעה שמנסה להבין מה לא הובן בזמן אמת.

מה שמיוחד כאן הוא שהסיפור אינו נשען על דרמה חיצונית. הוא לא מחפש אירוע גדול, הוא מחפש אמת בתוך תנועה פנימית. יש רגעים של כאב, של געגוע, של חיפוש אחר מוצא רגשי, אבל הם מופיעים כמו גלים, בלי לנסות להחזיק את הקורא ביד. במקום זה הספר מבקש שתהיה שותף לנשימה שלו, שתעמוד עם המספר מול הזיכרונות כמו מול נהר שמסרב להיות שקוף עד הסוף.

ואז מגיעה השפה. שפה שלא מתנצלת על עצמה, לא מצטדקת, לא מקריבה עומק בעבור נגישות. היא גבוהה, מדויקת, מחושבת, ולעיתים דורשת מהקורא להרים את הראש ולא להוריד אותו. אני אוהב את זה. אני אוהב ספרות שאינה מבקשת לרצות אלא לייצר מרחב. היו מקומות שבהם שאלתי את עצמי האם היה אפשר לרכך מעט, לתת לעומס הנפשי לנשום בלי שהשפה תהפוך לשער נוסף שיש לעבור דרכו. אבל ברוב הדרך הרגשתי שזה חלק מהמהות. אסור להיבהל ממורכבות כשיש בה כנות.

יש מקום חשוב לספרות שאינה ממהרת. ספרות שדורשת מהקורא להתכוונן, שמבקשת זמן. אני לא חושש מטקסטים מאתגרים, להפך, ואני מעריך יצירה שמאמינה שהעברית יכולה לשאת עומס רגשי וגם יופי צורני בעת ובעונה אחת. כאן השפה אינה קישוט, היא כלי חפירה. היא לא מלטפת, אבל היא כן חושפת.

בסוף הקריאה נשארתי עם תחושה של רטט פנימי, לא של סגירה. זה ספר שלא אומר מה לחשוב, לא מסדר עבורך את המקומות הכואבים, אלא מניח אותם על השולחן בשקט ומבקש שתראה. הוא לא קל, ולא מנסה להיות. אבל הוא כן נאמן לעצמו, וכשנכנסים אליו מתוך מוכנות ולא מתוך ציפייה לפשטות, הוא מחזיר במשהו עמוק. יש בו יופי שאינו זקוק לרעש. יש בו אמת שמחייבת שהייה. ואני שמח שהייתי שם.