חולשה לגנרלים / מיכל זמיר

חולשה לגנרלים / מיכל זמיר
אחוזת בית
164 עמודים

הכריכה, הכריכה מאוד משכה אותי. יש בה משהו מאוד מעניין שלוקח אותך לתוך הסיפור, זהו צילום של ילדה קטנה ותמימה בשחור לבן שכאילו מתבוננת על העולם במבט תמים והספר למעשה מספר את סיפורה של אותה ילדה קטנה בממואר התבגרות שונה ומעניין שחיה בעולם של גברים כוחניים. בעולם אליטיסטי, צבאי וגברי ובתוך כל זה אנחנו רואים ומבינים את העולם בו היא חיה מנקודת המבט התמימה שלה. וזה סוד היופי והכח של הספר הזה בעיני.

הספר מתאר ילדות בשכונת צהלה בתל אביב, שכונה שבה גרו גנרלים ואנשי ביטחון בכירים, והמספרת נולדה לתוך המציאות הזאת, עם כל היוקרה, הסודיות והניכור שמלווים אותה. מיכל זמיר מתארת את החיים של ילדה שמקשיבה לשיחות המבוגרים, קולטת מבטים, שומעת רמיזות ומרגישה שהעולם סביבה רציני וכבד, אבל גם מלא ציפיות ממנה. דרך העיניים שלה נחשף עולם שבו הרגש נדחק הצידה כדי לפנות מקום למשמעת, למעמד, לתדמית. לא צריך לדעת שהיא בתו של ראש מוסד כדי להבין שהסיפור הזה אישי מאוד ושהוא נכתב מבפנים. יש תחושת אמת חזקה כמעט בכל שורה.

מה שאהבתי במיוחד הוא האומץ של זמיר לכתוב בלי להתרפס ובלי לייפות את הדמויות ואת העבר. היא מתארת סצנות שיכלו בקלות להפוך לדרמטיות או סנטימנטליות, אבל נשארת מפוכחת, מדויקת. זה ספר שמראה שהכתיבה החזקה ביותר לא צריכה לצעוק. יש בו עדינות ואיפוק אבל גם כאב, והאיזון הזה הוא מה שעושה אותו כל כך אנושי. הרקע הגברי והצבאי רק מדגיש עד כמה היא מצליחה לנסח קול נשי עצמאי שלא מתנצל על קיומו, גם כשהוא מוקף בשפה של כוח ושליטה.

זה ממואר, אבל כזה שלא עסוק בעצמו אלא בעולם שהוא חושף. דרך הילדות הזאת אפשר להבין הרבה על החברה הישראלית של אותם ימים, על מבנה הכוח, על האופן שבו גדלים ילדים וילדות כשהמדינה נוכחת בכל פינה בבית. זה לא ספר שמנסה להאשים אלא להסתכל, וזה מה שהופך אותו לכל כך חזק. הוא לא מתעסק בגיבורה כיחידה אלא מתאר תרבות שלמה דרך הסיפור האישי שלה.

כשסגרתי את הספר הרגשתי שקראתי לא רק על ילדות מסוימת אלא על ישראל שלמה שנבנתה סביב דימוי של גבריות ביטחונית. והספר הזה, בשקט ובדיוק שלו, מצליח לחדור לתוך הדימוי הזה ולפרק אותו מבפנים. בעיני זה ספר אמיץ מאוד, לא בגלל מה שהוא מגלה אלא בגלל הדרך שבה הוא בוחר לספר את זה, בלי פחד ובלי התנצלות.