הפיות של אירלנד

הפיות של אירלנד
הוצאת כרמל
ערך: ויליאם בטלר ייטס
תרגם: יותם בנשלום
492 עמודים

כמה כיף היה עבורי לצלול לספר הזה, אני אחד שחובב מיתולוגיות, סיפורי עמים ואגדות שזורקות את הקורא לתרבות אחרת, למסורות ולדמויות שאנחנו לא מכירים כאן. זו הזדמנות עבור הקורא הישראלי להיחשף לסיפורים האיריים ולפיות והדמויות המוזרות שסופרו שם וגם להיחשף לאירלנד עצמה. כבר בכריכה עצמה, איור מאת צ"א דויל מתוך אוסף ולקאם, אתה נחשף לאווירה שבתוך הספר ומיד צולל לתוכו.

ככל שהעמקתי בקריאה, הרגשתי שאני נוגע בעולם חי ופועם, עולם שמערב בין אמונה, טבע, פחד ויופי. ייטס, עוד לפני שהתפרסם כמשורר הגדול של אירלנד, היה אספן קולות. הוא עבר בין כפרים, שוחח עם אנשים פשוטים, הקשיב לסיפורי העם, ושמר אותם מפני היעלמות בתוך תרבות אירית שהחלה להידמות יותר ויותר לאנגלית. האוסף הזה הוא לא רק סיפורי עם, הוא תעודה של תרבות שלמה שמסרבת למות, של עולם שבו הרוח והשיר והאדם והטבע הם כולם שפה אחת.

ייטס לא ניגש לאגדות האלה כמלומד מרוחק אלא כאדם מאמין. בעיניו, עולם הפיות לא היה בדיה אלא מציאות מקבילה, שוכנת בשדות הערפל ובין הגבעות הירוקות. הוא האמין שכוחות קסם, רוחות ושדים חיים לצד האדם, משפיעים עליו, ומתקיימים בתודעתו.
לכן גם המבנה של הספר, מהסיפורים העממיים הקטנים אל המיתולוגיות הגדולות, מרגיש כמו מעבר מהכפר אל השירה, מהיומיומי אל המיתי. כל סיפור הוא לבנה בבניין הרוחני של אירלנד.

הקריאה איטית, לא רק בגלל האורך אלא מפני שכל טקסט דורש לעצמו תשומת לב. יש משהו עתיק במקצב, משהו שמזכיר קריאה בתנ"ך או בשירה אפית. כל משפט נושא בתוכו עולם. לעיתים מופיעים שירים קצרים, פזמונים וקטעי לחשים ששוברים את הפרוזה ומחזירים אותך לתחושת הפה המדבר, למסורת שבעל פה. השירים האלה, שיותם בנשלום תרגם ברגישות רבה, שומרים על המקצב ועל הניגון של האנגלית האירית, בלי להפוך לעברית מלוטשת מדי. הם נשמעים טבעיים, כמעט מקומיים, כמו משהו שהיית שומע סביב מדורה בלילה גשום.

בנשלום מצליח להלך על הגבול העדין שבין שימור לבין הנגשה. הוא לא מחליק את השפה כדי שתהיה נוחה מדי, אלא משאיר בה את הזרים והמחוספס, את התחושה של ארץ אחרת. זה תרגום שמבין שהקסם טמון גם במה שלא מתורגם לגמרי, במה שנשאר קצת מסתורי. העברית שלו שירית, אך לא מתייפייפת. היא מאפשרת לטקסט של ייטס לנשום באותו קצב שבו הוא נכתב, בקצב של הקשבה ולא של מהירות.

מה שמרתק הוא ריבוי הסוגים: סיפורי פיות, רוחות, מכשפות, אנשי ים, שירי כשפים, אגדות מוסר וגם רגעים כמעט דתיים. הפיות כאן אינן עדינות או מצועצעות כמו בגרסאות הוליוודיות. הן יצריות, מסוכנות, קרובות לאדם ולחטא. הן דומות יותר לאלים קטנים או לשדים. גם בני האדם שבסיפורים אינם גיבורים במובן הקלאסי, אלא איכרים, דייגים, רועים, אנשים פשוטים שהעולם העל־טבעי מתערב להם בחיים.

ככל שהספר מתקדם, אתה מרגיש שהגבול בין החיים למוות, בין הגוף לנפש, הולך ומיטשטש. זו לא רק קריאה באגדות אלא חוויה של מעבר בין עולמות. המיתוסים כאן מציירים את אירלנד כארץ שחיה על התפר, שבה כל גבעה עשויה להיות קבר של מלך קדום או פתח לעולם אחר. זהו יקום פיוטי שנבנה מאמונות ישנות שהפכו לשירה.

אני מעריך את האומץ של הוצאת כרמל להביא ספר כזה, עבה, מורכב, איטי ועמוק, לקהל עברי. זו לא קריאה קלה, אבל היא מתגמלת. כל כמה עמודים אתה מרגיש שאתה לומד לא רק על הפיות של אירלנד, אלא על נפש האדם ועל הדרך שבה תרבויות יוצרות לעצמן שפה כדי לדבר עם הבלתי נראה.

זהו ספר שמזכיר עד כמה סיפור יכול להיות גשר בין עמים וזמנים. מי שמוכן לקרוא בו בסבלנות ימצא אוצר. לא רק של אגדות, אלא של נשמה.