סיפורים רומאיים / ג'ומפה להירי

סיפורים רומאיים / ג'ומפה להירי
הוצאת עם עובד
218 עמודים
מאיטלקית: אלון אלטרס

כיף לקרוא ספרים של להירי שבעיני היא אחת מכותבי הסיפורים הקצרים הכי מוכשרים בספרות העולמית העכשווית.
להירי שנולדה למשפחת מהגרים והיגרה בעצמה למקומות שונים מעבירה בסיפורים שלה את חוויות השייכות והזרות ובאופן מעורר השראה וגם כאן בסיפורים רומאיים אנחנו רואים את זה באופן ברור.

זה לא ספר שמבקש לספר סיפור אחד גדול אלא אוסף של רגעים, אנשים, מבטים, שיחות חולפות, תחושות זמניות של חיים בעיר שלא באמת מאפשרת לאיש להיות שייך לה עד הסוף. רומא כאן אינה רק מקום אלא מצב נפשי, עיר שיכולה להכיל בתוכה את כל היופי האפשרי ואת כל הניכור שבעולם באותה נשימה. להירי כותבת באיטלקית, וזה כשלעצמו כבר מעשה אמנות. היא לא רק מספרת על זרות, היא חיה אותה, נושמת אותה, ובוחרת לכתוב בשפה שאינה שפת האם שלה, כאילו כדי לומר שגם המילה עצמה היא סוג של נדודים.

הקריאה בספר הזה מרגישה כמו טיול איטי ברחובות צרים, כאלה שמצד אחד יש בהם אור חם של שמש ומצד שני ריח של עייפות. כל סיפור נוגע בשאלה איך אדם שומר על עצמו כשהוא רחוק ממקום שורשיו ואיך הוא בונה לעצמו זהות חדשה בעולם שלא תמיד רוצה בו. אין כאן דרמות גדולות או טוויסטים, אלא שקט פנימי שמתפשט מתוך השורות. להירי לא מתאמצת להסביר, היא פשוט מציבה את הקורא מול החיים כמו שהם, עם חוסר הצדק, עם הקטנות, עם היופי החולף.

אלון אלטרס מתרגם את הספר ברוך ובדיוק, ומצליח לשמר את המוזיקה המאופקת של הכתיבה האיטלקית שלה. יש משהו עדין מאוד באופן שבו היא כותבת, כמעט שקוף, ומי שלא קורא אותה לאט עלול לפספס את הרבדים שמתחת לפני השטח. הסיפורים האלה עובדים על הלב לא דרך עלילה אלא דרך טון, דרך רגישות, דרך מבט. הם מזכירים לנו שספרות גדולה לא תמיד נמדדת במתח אלא בכמה עמוק היא מצליחה לשקף את חוויית הקיום האנושי.

להירי מתכתבת כאן גם עם המסורת הספרותית האיטלקית ועם עצם רעיון התרבות האירופית. רומא בספר אינה עיר נצחית אלא עיר מתפוררת, עיר שמתקשה להכיל את זמנה החדש ואת הרב־תרבותיות שמאיימת עליה. אבל גם כשהיא מבקרת אותה, להירי כותבת מתוך אהבה. יש כאן הכרה ביופי של המקום ובשבריריות שלו, באור ובצל שמתקיימים יחד.

מה שמרתק בעיני הוא שהספר הזה לא עוסק רק בהגירה במובן הפיזי, אלא גם בהגירה לשונית, תרבותית, רגשית. כל דמות בו נעה בין שפה לשפה, בין בית לבית, בין פנים לחוץ, והתחושה הזו של אי שקט ושל חיפוש אחרי שורש נוכחת בכל עמוד. גם הקריאה עצמה מרגישה ככה, תנועה מתמדת בין זרות להבנה, בין ריחוק לחום.

כשסיימתי את הספר הרגשתי שהמילה "רומאיים" בכותרת היא כמעט אירונית. הסיפורים אינם באמת על רומאים, אלא על כל מי שמנסה להיות רומאי לשעה, למצוא את מקומו בעולם זר ולגלות שבאופן מסוים כולנו מהגרים, גם במקומות הכי מוכרים לנו.

ספר יפה, חכם ונקי, שמזכיר כמה מעט צריך כדי לכתוב טוב, וכמה רחוק אפשר להגיע עם רגישות אמיתית לשפה ולנפש האנושית.