לא בפוקוס / יוהאן הארי

לא בפוקוס / יוהאן הארי
הוצאת מטר
325 עמודים
מאנגלית: אסף כהן

מגיל צעיר אני סובל מהפרעות קשב וריכוז.
עוד הרבה הרבה לפני הטלפונים הניידים ופרסומות המולטימדיה והסחות הדעת האינסופיות, עוד בתקופה שהיה לנו רק ערוץ אחד לא כולל ערוץ המזרח התיכון ובילינו בחוץ כל היום בשנות השמונים.
היום כאיש מבוגר בשנת החמישים לחיי אני רואה שמה שהיה בתקופתי פחות מאובחן או פחות עם דגש עליו הוא היום הרבה יותר משמעותי.
גם אלו שלא מאובחנים עם הפרעות קשב וריכוז מתקשים להתמודד עם משימה אחת מבלי לחזור למסך, בין אם זה הטלפון או המחשב ואפילו הקינדל הוא מסך.
אנחנו שינינו את הרגלי הקשב שלנו, הרגלי הקריאה שלנו, הרגלי הצפייה שלנו, הרגלי השיחה שלנו ובכלל את התקשורת הבין־אישית.
והספר הזה של יוהאן הארי מאיר לנו עיניים ופותח לנו צוהר למורכבות של הנושא.

הארי יוצא למסע חובק עולם שמנסה להבין לאן נעלם הקשב שלנו, מי גונב אותו מאיתנו ומה נוכל לעשות כדי להחזיר לעצמנו את היכולת לחשוב ברצף. הוא מביא עשרות דוגמאות, מחקרים, עדויות וסיפורים אישיים שמרכיבים יחד תמונה מטרידה מאוד. אנחנו לא איבדנו את הקשב במקרה, מישהו גנב אותו. זו לא בעיה אישית, זו בעיה מערכתית.
הוא מדבר על טכנולוגיה, על מדיה חברתית, על עומס מידע, על קצב חיים, על לחץ, על שינה, על תזונה, על תרבות עבודה שמתוגמלת על מהירות ולא על עומק. כמעט כל תחום בחיים שלנו מושך אותנו לכיוון של ריכוז שטחי, מהיר, לא ממוקד.

הקריאה בספר היא חוויה מטלטלת, לא בגלל שהיא חושפת סודות, אלא מפני שהיא גורמת לך להביט בעצמך. להבין כמה פעמים ביום אתה בורח מהתמודדות אמיתית למשהו קצר ומסיח, כמה קשה לך פשוט לשבת ולהיות. הארי מספר על ניסוי שעשה כשהתנתק מהמסכים למשך תקופה ארוכה, איך המוח שלו עבר שלבים של גמילה ואיך חזר בהדרגה ליכולת להתרכז. זה קטע שממש גרם לי לעצור ולחשוב אם גם אני יכול הייתי לעשות את זה.

הכוח של הספר הוא ביכולת שלו להרחיב את ההבנה שלנו לגבי מה שמכונה הפרעת קשב. הארי טוען שהבעיה כבר מזמן אינה רק רפואית, אלא חברתית. כולנו חיים בסביבה שמעוצבת כדי להפריע לנו להתרכז. חברות טכנולוגיה מתפרנסות מהפרעת קשב. הכלכלה כולה בנויה על כך שנשאר תלויים בגירויים. זה משפט קשה, אבל ככל שאתה מתקדם בקריאה אתה מבין כמה הוא מדויק.

עם זאת, יש נקודה שבה הספר מתחיל להתרחק מהקרקע. בפרק שבו הארי מדבר על מערכת החינוך ועל חינוך אלטרנטיבי, הוא מציע פתרונות שמבוססים על מודלים כמו סאדברי או בית הספר האוונגליסטי צנטרום בברלין. לכאורה אלה מקומות שבהם הילד הוא במרכז, שבהם אין ציונים, אין מבחנים, ויש אמון בתלמידים שיבחרו בעצמם מה ללמוד. זה נשמע יפה ומרגש, אבל הבעיה היא שאלו מסגרות פרטיות לחלוטין, יקרות, ונגישות רק למיעוט קטן של הורים.
כאדם שעבד שנה בבית ספר דמוקרטי אני מכיר מקרוב את היופי שבחופש ואת הערך שיש בו, אבל גם את הקושי. זו חוכמה גדולה להצביע על חינוך אלטרנטיבי כדוגמה, אבל כל עוד המערכת הציבורית לא תאמץ חלק מהעקרונות האלו בעצמה, זו לא באמת אלטרנטיבה.

וזו בדיוק הביקורת המרכזית שלי על הספר. הארי מזהה נכון את גודל הבעיה, אבל חלק מהפתרונות שלו נשמעים כמו פריבילגיה. אפשר להתנתק מהמסכים כשאתה עצמאי עם חסכונות, אפשר לשלוח את הילדים לסאדברי אם יש לך אמצעים, אבל רוב האנשים נמצאים במרוץ הישרדותי שלא מאפשר שינוי כזה.
הפתרון האמיתי, בעיני, צריך להיות מערכתי. מערכת החינוך, עולם העבודה, אפילו אופן עיצוב הטכנולוגיה. בלי שינוי ברמה הזו, הקריאה של הארי תחזק בעיקר את תחושת האשמה שלנו במקום לשחרר אותנו ממנה.

ובכל זאת, אני לא מזלזל לרגע בהשפעה של הספר הזה. הוא כתוב היטב, בהיר, נגיש, עם שילוב חכם בין מחקר לבין סיפור אישי. יש בו משהו כן ואנושי, והארי מצליח לגעת בעצב חשוף של העולם המודרני. זה ספר שאפשר לקרוא ברצף או בפרקים, ושהוא כמעט חובה לכל מי שמרגיש שהמוח שלו כבר לא אותו דבר.

בסוף הקריאה נשארתי עם שאלה אחת מהדהדת. אם כולנו מאבדים את הקשב, מי ירצה להחזיר אותו. כי קל מאוד להאשים את הטכנולוגיה, אבל האמת היא שאנחנו נהנים מההסחות, הן מרגיעות אותנו, נותנות תחושת שליטה, מאפשרות להימנע מהתמודדות עם ריקנות או פחד.
אולי גנבו לנו את הקשב, אבל אולי גם מסרנו אותו מרצון.

זה לא ספר שנותן תשובות פשוטות, אלא כזה שמזכיר לנו לשאול את השאלות הקשות באמת. בעיניי זו גדולתו.
ואני חושב שגם אם חלק מהפתרונות של הארי לא ישימים, עצם זה שהוא גורם לך לחשוב על עצמך, על הילדים שלך, על איך אתה צורך מידע ואיך אתה מתקשר עם אחרים, זו כבר התחלה של שינוי.

בסופו של דבר, לא בפוקוס הוא ספר חשוב לא בגלל שהוא מציע פתרון, אלא בגלל שהוא מעמיד בפניך מראה. והשתקפות אמיתית, גם כשהיא לא נעימה, היא תמיד הצעד הראשון בדרך להחזיר לעצמך את הקשב.