החברה המקוללת / באטריצ'ה סלביוני

החברה המקוללת / באטריצ'ה סלביוני
כנרת זמורה
221 עמודים
מאיטלקית: יעל קריצוק

יש איזו נטייה להשוות ספרות איטלקית שמראה נערות וסיפור התבגרות נשי לאלנה פרנטה ואני חושב שההשוואה הזו עושה עוול למחברת הספר הזה. סלביוני איננה פרנטה, והספר שלה מלבד זה שיש בו שתי נערות חברות שעוברות משהו ביחד כאן מסתיימת ההשוואה לפרנטה. החברה המקוללת זה ספר שעומד בפני עצמו ולמעשה הוא די מוצלח ואפילו במקומות מסוימים מאתגר מבחינת עלילה וקריאה.

הספר מתרחש באיטליה של שנות השלושים, תקופת מוסוליני, שבה האווירה הפוליטית מחלחלת לכל מקום, גם לעיירה הקטנה שבה חיות שתי הגיבורות. פרנצ׳סקה, בת שתים עשרה ממשפחה בורגנית, רגילה לציית, לשתוק, ולרצות את מה שמצופה ממנה. מדלנה, או כפי שקוראים לה כולם, המקוללת, היא ניגוד גמור לה. נערה פראית, בלתי צפויה, שנושאת על גבה שמועות ורכילויות שמרתיעות את שאר הבנות אך גם מושכות אותן. בין השתיים נולדת חברות חריגה ומורכבת שמאלצת את פרנצ׳סקה להתבונן מחדש בעולם שסביבה ובאומץ שלה מולו.

זה סיפור שמתחיל במוות, אך למעשה עוסק בחיים. בגוף ראשון, מתוך עיניה של פרנצ׳סקה, נפרש לפנינו תהליך התבגרות מר עד כאב, שבו הילדות נקרעת מתוך תום לתוך מציאות של ציות, פחד ומגדר. סלביוני מצליחה לבנות עולם שבו לא רק הגיבורות חיות תחת משטר פשיסטי אלא גם הקוראים חשים את אותו מחנק. היא כותבת בדיוק רגשי מדויק מאוד, בשפה פשוטה אך רוויה מתח פנימי, כזו שמצליחה להעביר את חוסר האונים של ילדה שמבינה יותר מדי אבל לא יכולה לדבר.

מה שמרתק כאן הוא שהאלימות והאכזריות אינן מתוארות כמעשים יוצאי דופן אלא כחלק משגרת חיים. אפילו הילדים ספוגים באידיאולוגיה של פחד ושל היררכיה. החברה הקטנה משקפת מדינה גדולה שבה אין מקום לשונות ולחמלה. בתוך כל זה, החברות בין פרנצ׳סקה למדלנה הופכת לאקט של התנגדות. לא במובן פוליטי גלוי, אלא כהתעקשות על נאמנות, על אנושיות, על אמונה בכך שאפשר להיות נאמן למישהו גם כשכולם אומרים שאסור.

הקריאה אינה קלה. יש קטעים שמכבידים, יש רגעים שבהם האכזריות נוגעת ממש בבטן. אבל התחושה הכללית היא של אמת רגשית חזקה, לא דרמטית אלא שקטה ומדויקת. זה ספר שבונה את עוצמתו לאט, כמו משקע שמצטבר, ומותיר בסוף תחושת מועקה רכה, כזו שלא נעלמת גם אחרי שסוגרים את העמוד האחרון.

החברה המקוללת הוא רומן התבגרות אמיץ שנכתב ביד עדינה ובתבונה. הוא לא מנסה לרצות את הקורא אלא לגרום לו להרגיש, לחשוב, ולראות את הילדות לא כגן משחקים אלא כזירה שבה מתגבשים פחד, אשמה ואומץ. זה ספר שאני שמח שקראתי, גם אם לפעמים הוא כאב.