סוקרטס אקספרס / אריק ויינר

סוקרטס אקספרס / אריק ויינר
הוצאת מטר
404 עמודים
מאנגלית: עפר קובר

כאחד שקורא המון פילוסופיה, אוהב להיחשף לכל סוגה ותפיסת עולם פילוסופית ולומד המון גם מכתיבתם של ההוגים וגם מכתיבה על ההוגים אני שמחתי לראות את הספר הזה שלוקח אותנו למסע אחר.
זהו מסע תרתי משמע, מסע של כותב הספר שממש נמצא בדרכים ועוד ניגע בנקודה הזו ובמשמעות שלה ומסע אל חייהם של ההוגים ומה חייהם והדרך בה הם חיו יכולים ללמד אותנו.
אז זה לא ספר שנוגע בהגות פילוסופית כזו או אחרת, כלומר אי אפשר לדבר על הוגים מבלי לגעת בהגותם אבל זה לא החלק הכי חשוב בספר, החלק המשמעותי בספר הם ההוגים עצמם ותובנות שאפשר ללמוד מהם כדי להפוך את החיים של כל אחד מאיתנו למשמעותיים יותר.

בדיוק כך הרגשתי גם אני בקריאה. מהר מאוד הבנתי שסוקרטס אקספרס הוא לא עוד ספר פילוסופיה שמנסה להסביר מה אמר קאנט או מה רצה ניטשה, אלא ספר שמבקש להרגיש את הפילוסופיה. ויינר לא מתעניין במערכת הרעיונות אלא באנשים עצמם, באיך הם קמו בבוקר, איך התמודדו עם כאב, עם שעמום, עם הזדקנות. הוא מבקש לדעת איך הם חיו ולא רק מה הם חשבו. לכן הספר מרגיש חי מאוד, כמעט מסע אישי של שיחות עם אנשים שכבר מתו מזמן אבל עוד יש להם מה לומר.

הבחירה של ויינר להעלות על רכבת איננה סמלית בלבד. כל נסיעה כזו היא פרק בזמן שבו הוא עובר בין תחנות חיים שונות, בין תקופות, בין קולות. הרכבת היא הלב הפועם של הספר, מסמלת את התנועה הבלתי פוסקת של החיים ואת הצורך לעצור מדי פעם בתחנה ולחשוב. בתחנה אחת הוא פוגש את סוקרטס ולומד לשאול שאלות, בתחנה אחרת הוא יושב לצד מרקוס אורליוס ומדבר על שליטה עצמית, אחר כך הוא עובר לניטשה ולומד מהי חירות אמיתית ולבסוף מגיע לסימון דה בובואר ומבין את משמעות ההתבגרות וההשלמה. המסע הזה הופך להיות גם המסע של הקורא, שמוזמן לשבת בקרון לידו ולהביט החוצה דרך החלון, על העולם וגם על עצמו.

הכתיבה של ויינר חכמה אבל לא מתנשאת. יש בה המון הומור עצמי, רגעים קטנים של חולשה, תסכולים, טעויות, אפילו רגעים שבהם הוא לא מצליח ליישם את מה שהוא בעצמו כותב עליו. וזה מה שהופך את הספר הזה לכל כך אנושי. הוא מזכיר לנו שהפילוסופיה איננה רק עיסוק לאנשי אקדמיה אלא כלי לחיים, סוג של מצפן שמכוון אותנו גם כשאנחנו לא בטוחים באיזה כיוון המסילה שלנו ממשיכה.

אחד הדברים שהכי אהבתי הוא איך שהוא מחבר בין הפילוסופיה לבין היומיום. הוא מדבר על איך לקום בבוקר, איך לשתוק, איך להקשיב, איך להזדקן ואיך למות. נושאים שנראים גדולים מדי מטופלים בגישה פשוטה וישירה, כמעט בגובה העיניים. זה לא ספר של תשובות אלא של שאלות טובות, והוא מזכיר שכל תשובה נולדת רק מתוך תנועה, מתוך מסע, מתוך מוכנות לעבור לתחנה הבאה.

יש רגעים שבהם ויינר קצת נוטה לפשט יותר מדי את ההגות של הפילוסופים, אולי כדי לשמור על קלילות, אבל זה חלק מהקסם של הספר. הוא לא מתחזה לספר אקדמי, הוא רוצה להיות מסע השראה. ולכן גם מי שמעולם לא קרא ספר פילוסופיה יוכל ליהנות ממנו, וגם מי שכבר קרא את מרביתם ימצא בו משהו חדש, בעיקר בזכות הנקודה האישית והכנה שממנה ויינר כותב.

בסיום הקריאה הרגשתי כאילו ירדתי מרכבת אחרי נסיעה ארוכה ומפתיעה. היו קטעים של מחשבה עמוקה, קטעים של עייפות, רגעים של התבוננות בשקט, ובכולם הייתה תחושה של תנועה מתמדת קדימה. זה ספר שמצליח להזכיר שפילוסופיה היא לא שפה זרה ולא מקצוע אבוד אלא דרך לחיות. דרך לשאול, לטעות, לתקן, להמשיך.

ואולי זו התובנה הכי חזקה שהספר מציע: כולנו נוסעים ברכבת הזו, בין שאלות לתובנות, בין עייפות להתחדשות, בין חיים שהיו למה שעוד מחכה בתחנה הבאה.