לחיות עם המתים שלנו / דלפין הורווילר

לחיות עם המתים שלנו / דלפין הורווילר
הוצאת לוקוס
168 עמודים
מצרפתית: רותם עטר

כשראיתי את הספר הזה במדפים הוא סקרן אותי מאוד ורכשתי אותו יחד עם הספר השני של דלפין הורווילר שתורגם לעברית ואותו כבר סקרתי לפני כמה חודשים.
וכיוון שהספר הקודם שלה (מבחינה כרונולוגית הוא חדש יותר) היה מצוין בעיני החלטתי שחשוב לי גם לקרוא את זה ולכתוב עליו.
ואם הספר הקודם שקראתי נכתב אחרי ה7.10.23 וגם מתייחס אליו אז הספר הזה נכתב שנתיים לפני ותורגם לעברית חצי שנה לפני המלחמה שאנחנו חיים בה שנתיים אך יש גם לו באורך מפתיע מקום לדון בו בהקשר של המציאות הנוכחית שלנו שכן אנחנו מתמודדים עם אובדנים רבים ומחבקים משפחות רבות שאיבדו את היקר להם ומתמודדים עם זה.

דלפין הורווילר היא רבה צרפתייה שמלווה משפחות אבלות כבר שנים רבות, והיא כותבת את הספר הזה מתוך חוויה אמיתית של ליווי, הקשבה וניסיון להחזיר למוות את מקומו בתוך חיינו. היא לא מדברת על מוות במובן תאורטי אלא על מפגשים אנושיים מאוד, על פרידות, על הלויות, על רגעים שבהם אדם נדרש למצוא מילים כשהכול סביבו שותק. בתוך כל אחד מן הסיפורים שהיא מביאה יש התמודדות שונה עם אובדן אך תמיד נשארת תחושת אחריות כלפי המתים שלנו, אחריות לספר את סיפורם, לא לשכוח, לא להדחיק.

הכתיבה של הורווילר רגישה ואינטליגנטית. היא נעה בין רעיונות פילוסופיים למגע ישיר עם כאב. לעיתים היא מזכירה מדרש, לעיתים וידוי, ולעיתים מכתב פרידה מאדם שאיננו. בתוך כל אלה היא מבקשת לנסח שפה אחרת, שפה שמאפשרת לא לדבר על המוות אלא עם המוות. זהו ספר שמחזיר למילים את כוחן המרפא, את האפשרות לבנות מחדש משמעות בתוך ריק.

כשקוראים את הספר היום, בישראל של אחרי 7 באוקטובר, קשה שלא לשמוע בו הד עמוק למציאות שלנו. הוא נכתב מתוך שקט צרפתי יחסי, מתוך עולם שונה מאוד, ובכל זאת הוא נקרא כאן כמעט כנבואה. נדמה שהוא מדבר בדיוק על מה שאנחנו מתקשים לבטא: איך ממשיכים לחיות עם מתים שאינם רק קרובים אישיים אלא בני קהילה, לוחמים, חטופים, ילדים. הורווילר מדברת על הצורך להעניק למתים קול, להמשיך לספר את סיפורם, ואני חושב על איך אנחנו בארץ עושים זאת יום יום בטקסים, בראיונות, בתמונות שתלויות על הקירות. זה לא רק אבל פרטי אלא אבל לאומי, והספר מאפשר להתבונן בו בלי להתפרק.

הקריאה בו מעלה שאלה מוסרית ורגשית עמוקה: האם אפשר באמת לחיות עם המתים שלנו או שאנחנו רק שורדים לידם. האם יש דרך להפוך את האבל לשיחה ולא לקיר. הורווילר מציעה תשובה רכה, אולי אפילו נאיבית בעיני קורא ישראלי, אך יש בה נחמה. היא מזכירה לנו שהמוות הוא לא סיום של קשר אלא המשכו בצורה אחרת, ושלעיתים המפגש עם האובדן מגלה את מה שהחיים הסתירו.

רותם עטר מצליחה להעביר את הלשון המדויקת והצלולה של הורווילר לעברית זורמת וקריאה. התרגום ניכר באיפוקו, אין בו ניסיונות לייפות את הדברים אלא רק לאפשר לקול הפשוט לעבור. זה תרגום שמשמר את הכנות ואת האינטימיות.

זה לא ספר שאפשר לקרוא ברצף. הוא דורש עצירות, נשימה, עיכול. יש בו רגעים מרגשים מאוד אך גם קטעים מעט מופשטים, שבהם המחשבה גוברת על הרגש. ובכל זאת, עבורי זו הייתה קריאה נחוצה. היא לא רק נגעה בכאב אלא גם יצרה תחושת משמעות חדשה, כזו שמזכירה למה בכלל מדברים על המוות, למה הוא חלק בלתי נפרד מן החיים.

לחיות עם המתים שלנו הוא ספר שאפשר לשוב אליו גם אחרי זמן, במיוחד בתקופה כמו זו, שבה כולנו חיים בתוך היעדר מתמשך. הוא מזכיר שהאבל הוא לא חולשה אלא עדות לקשר, והוא מזמין אותנו לשאול מה אנחנו עושים עם הקשר הזה כשאין עוד למי לפנות.