המכתב הגנוב ואחרים / אדגר אלן פו

המכתב הגנוב ואחרים / אדגר אלן פו
הספריה החדשה
319 עמודים
מאנגלית: אלינוער ברגר

אני מאוד אוהב את אדגר אלן פו. בעיני הוא אחד הסופרים שהכי השפיעו עלי. עד היום אחד הספרים הכי שמורים אצלי בספריה זה הפואמות העורב ו־אנבל לי בתרגומו של זאב ז'בוטינסקי. הכתיבה שלו וההשפעה שלו על ספרות האימה והספרות הבלשית היא גדולה ונדמה לפעמים שהיא תמיד רלוונטית ותמיד עוצמתית. גם לקובץ הסיפורים הזה חיכיתי וציפיתי וניגשתי אליו בסקרנות רבה.

הקובץ הזה כולל מבחר עשיר מאוד מסיפוריו של פו, והוא מציג כמעט את כל צדדיו, מהבלשיות הקרות והמדויקות ועד הפנטזיות הגותיות והסיוטים הפסיכולוגיים. מצד אחד, זה ספר שמאפשר הצצה רחבה להיקף של פו כסופר וכממציא ז'אנרים. מצד שני, דווקא הריבוי הזה מבליט את חוסר האחידות: יש סיפורים חזקים ומדויקים ויש אחרים שנראים היום בעיקר כתרגילים סגנוניים, או כאלה שזקוקים להקשר היסטורי כדי להבין את ערכם.

אחד הסיפורים שהכי נהניתי לחזור אליו הוא המכתב הגנוב. זה סיפור בלשי כמעט מושלם, עם מבנה חד ונקי, שבו פו משתמש בשכל קר כדי לחשוף את הפרדוקס שבמסתור. בלש בשם דופן מצליח לפענח תעלומה לא באמצעות חקירה פיזית אלא דרך חשיבה אסטרטגית, כמעט פילוסופית. הרעיון הפשוט שמכתב גנוב מוחבא דווקא במקום גלוי לחלוטין הוא לא רק הברקה בלשית אלא גם אלגוריה על ראייה אנושית: אנחנו נוטים להתעלם ממה שנמצא לפנינו. זה מסוג הסיפורים שמרגישים כאילו נכתבו אתמול, למרות שהם בני כמעט מאתיים שנה.

גם הרציחות ברחוב מורג והבור והמטוטלת בולטים מאוד בעוצמתם, אבל כל אחד מהם מייצג פו אחר לגמרי. במורג הוא ממציא את הסיפור הבלשי הראשון ומכניס לעלילה מתח אינטלקטואלי, פתרון מבוסס לוגיקה, והנאה כמעט מתמטית מהסדר. לעומת זאת, הבור והמטוטלת הוא תרגיל באימה טהורה. גבר כבול בחדר עינויים ספרדי, נעים בין תקווה לייאוש, בין חיים למוות, וכל סנטימטר של פחד מתואר בפרטי פרטים. זה לא סיפור על דמויות, אלא על מצב תודעתי קיצוני, והוא גורם לקורא להרגיש לכוד יחד עם המספר.

אבל השיא האמיתי של הקובץ בעיני הוא נפילתו של בית אשר. זה סיפור שהזמן כמעט לא נוגע בו. הבית השומם, האגם הדומם, הדמות המיוסרת של רודריק אשר והקריסה הפיזית והנפשית שמתרחשת לקראת הסוף, כל אלה מצטרפים לתחושת דקדנס מוחלטת, כאילו הכול עומד להתפורר. פו מצליח כאן לשלב בין אימה פיוטית לאסתטיקה של ייאוש, וזה לדעתי שיא כוחו כסופר.

גם מסכת המוות האדום ראויה לאזכור. זה משל קצר אך חריף, שבו נסיך מנסה לברוח ממגפה על ידי הסתגרות בטירה, רק כדי לגלות שהמוות הוא האורח הבלתי נמנע. הסיפור הזה, שנכתב במאה ה־19, נקרא היום כמעט כסאטירה על יוהרה אנושית, במיוחד אחרי שנים של מגפה עולמית.

לעומת זאת, סיפורים אחרים בקובץ פחות עמדו במבחן הזמן. החיפושית הזהב, למשל, שידוע בזכות הצופן שהוא מציג, הרגיש לי ארוך ומסורבל, כמעט כמו חידת ילדים שנמתחה מעבר למידה. גם ויליאם וילסון – סיפור על כפיל ומאבק פנימי, מעניין מבחינה רעיונית אבל מתיש בניסיונותיו להיות מוסרי ואלגורי. כשפו חורג מהפחד ומהבלש לכיוון המופשט, הוא לעיתים מאבד את המיקוד ואת החיות של הסצנות.

התרגום של אלינוער ברגר עושה עבודה טובה. הוא שומר על איזון בין שפה עברית עכשווית לניחוח הישן של פו, גם אם לפעמים יש תחושה שהשפה מוחלקת מדי, כאילו נוקתה מהחושך ומהכובד שמאפיינים את המקור. העריכה מדויקת והספר ערוך היטב, אם כי הייתי שמח להקדמה או אחרית דבר שתמקם את הסיפורים בהקשר היסטורי ותאיר את חשיבותם.

בסופו של דבר זהו קובץ חובה למי שאוהב את פו ורוצה לשוב אליו בעברית רעננה. לא כל הסיפורים כאן מהוקצעים באותה מידה, אבל כשהוא במיטבו, פו מצליח להזכיר למה ספרות האימה והבלש נולדה ממנו. הוא כותב על פחד, על אשמה, על טירוף ועל ההיגיון שמנסה לעצור את כולם. ואני קורא אותו שוב, מרגיש איך גם בתוך עולם כל כך עתיק משהו נשאר חי, צורב, ומלא עוצמה.