איש אשר רוח בו / אודי בן סעדיה

איש אשר רוח בו / אודי בן סעדיה
הוצאת כנרת זמורה
173 עמודים

עד לפני שנה אף אחד מאיתנו כמעט לא הכיר או שמע על ארנון זמורה אבל לאט לאט, אחרי מבצע החילוץ ההירואי בעזה שבו איבד את חייו, התגלה מיהו ואיזה לוחם אמיץ היה ארנון זמורה. המבצע הזה ובכלל כל השנתיים האלו חשפו אותנו לגיבורים רבים, אנשים אמיצים מאוד, אנשים שחירפו נפשם ויצאו לקרבות ולמשימות קשות וחלקם לא חזרו, אבל המטרה הייתה להגן עלינו האזרחים, להציל חטופים ולנצח במלחמה הזו. ארנון היה אחד מאותם האנשים האלו, והספר הזה זו ביוגרפיית הנצחה, ספר שנועד שכולנו נכיר את סיפורו.

כשניגשים לספר כזה צריך להבין שהוא לא נכתב מנקודת מבט של היסטוריון או חוקר, אלא של אדם שמבקש לזכור. זהו ספר שנולד מתוך כאב טרי, מתוך געגוע שעדיין בוער, מתוך רצון לשמור את רוחו של ארנון חיה בעולם שבו הכול ממשיך הלאה מהר מדי. לכן אי אפשר לשפוט אותו באותם כלים שבהם שופטים ביוגרפיות רחבות יריעה או ספרים על מנהיגים היסטוריים. זהו ספר של לב ושל נשמה, לא של מסמכים ומחקר.

אודי בן סעדיה כתב כאן יצירה שמבקשת קודם כול להראות את האדם. לא את הגיבור, אלא את הילד, את הנער, את הבן, את החבר, את המפקד שידע גם לחייך, גם לפחד, גם להתלבט. הוא לוקח אותנו אל בית ילדותו, אל הנוף, אל השנים הראשונות שבהן התגבשה האישיות הזו, וממנו הוא מטפס אט אט אל הדרך שהובילה לשירות הקרבי ולמסלול שעיצב את חייו. אין כאן ניסיון להאדיר או לייפות, אלא פשוט לספר מי היה ארנון בעיני הקרובים אליו.

הספר כתוב בשפה רגישה, לעיתים כמעט פיוטית, שמצליחה להעביר את התחושה שהכותב מביט באדם שנגע בו באמת. אפשר לחוש את הקרבה, את ההוקרה, את הצניעות. זה לא טקסט שמחפש דרמה או עלילה, אלא רגעים קטנים שמרכיבים דמות אחת שלמה. ברקע ניכרת גם אהבתו של בן סעדיה לשפה ולדימוי, ויכולת אמנותית לתאר נוף או מבט באופן שמחזיר את הקורא לרגעים פשוטים אך נוגעים.

זה לא ספר שמבקש לחדש או לנתח, אלא ספר שמבקש להזכיר. להזכיר לנו שיש אנשים שחיו כאן את חייהם ביושר ובאומץ, ושמותם הפך לסמל לא מפני שחיפשו תהילה אלא מפני שפעלו מתוך שליחות אמיתית. במובן הזה איש אשר רוח בו הוא לא רק סיפור על אדם אחד, אלא גם חלק ממסורת ישראלית של כתיבה שנועדה לשמר זיכרון, לחבר את הציבור אל דמות, אל ערך, אל רוח.

בעמוד האחרון של הספר יש ברקוד שמוביל לאתר שהוקם לזכרו של ארנון זמורה. זו בחירה יפה שמחברת בין הדף לבין ההנצחה החיה, בין הקריאה לבין ההמשך. היא מזכירה שהספר הזה הוא לא סוף הסיפור אלא רק שער אליו.

כשסוגרים את הספר מרגישים שהמטרה הושגה. לא למדנו הכול על זמורה, לא נחשפנו לכל פרט בחייו, אבל הכרנו את רוחו, את מה שנשאר מאחור. וזה אולי הדבר החשוב ביותר שאפשר לעשות למען אדם שכזה.