אדם אחד נוסף / מיכל ברנע אסטרוג

אדם אחד נוסף / מיכל ברנע אסטרוג
הוצאת תשע נשמות
304 עמודים

מיכל ברנע אסטרוג, מחברת הספר באה מהעולם הטיפולי ומהעולם הזן בודהיסטי וכשאתה צולל לספר המורכב הזה גם סגנונית וגם רעיונית אתה יכול להבין את עולמה הפנימי ועולמה התעסוקתי והרוחני של המחברת שכן הספר הוא בדיוק זה, וכמו זן בודהיזם הוא דורש התחברות, דורש שקט פנימי, דורש ריכוז והתמסרות שכן ללא אלו יהיה קשה לקורא להתחבר לרעיונות שבספר וככל שהם מורכבים יותר כך הם מעלים שאלות קשות יותר וזה סוד הקסם שלו.

הכריכה של הספר בעיניי היא הצהרה בפני עצמה. במרכז עומדת דמות שהיא גם אדם וגם מבנה, עשויה מגושי חומר שנראים כמו לבנים או שברי אותיות. היא מתכופפת, אולי נושאת על גבה את כובד הידע, התרבות או הקיום עצמו. הרקע הכהה, בגוון של אדמה חרוכה או דם שהתייבש, משרה תחושת מחנק וחוסר אוויר, כמו העולם שאסטרוג מתארת. כבר במבט ראשון יש תחושה שמשהו כאן קרס, שמבנה האדם התפורר והפך לדבר אחר. העיצוב החזותי הזה אינו רק נלווה לטקסט אלא חלק ממנו, המשך ישיר של אותו עיסוק שקט ומייסר בשאלה מה נשאר מהאדם כשהוא מוותר על האנושיות שבו כדי להתאים את עצמו לסדר חדש.

העלילה מתרחשת בעולם עתידי מופשט שבו האנושות ניסתה למצוא דרך להתמודד עם עודף, רעב, עומס אוכלוסין או אולי עומס נפשי. קשה לדעת בדיוק, שכן הספר אינו מציע הסברים חדים אלא רמזים שנמסרים דרך מונולוגים וזרם תודעה של הדמות המספרת. היא חיה במרחב סטרילי, כמעט נטול חיים, שבו כל דבר מדוד, מתוכנן ומוגדר מראש. אין מקום לרגש, לא ליצירה ולא לקשר אנושי אמיתי. בתוך המערכת הזו הדמות מנסה לשמור על זכרונות, על שפה, על דימויים של טבע ושל קרבה, כאילו דרך המילים אפשר עוד לשחזר את מה שאבד. ככל שהקריאה מתקדמת מתברר שזה לא רק סיפור על עולם חיצוני דיסטופי, אלא על עולם פנימי שהלך ואיבד את צורתו, על תודעה שמנסה להחזיק מעמד בתוך שקט מוחלט.

הרעיונות שבספר נעים בין פילוסופיה של קיום לבין חקירה טיפולית. אפשר לקרוא אותו כתפילה על האדם הבודד בעידן של שליטה, טכנולוגיה וניכור. ואפשר גם לראות בו כתב הגנה על הנפש האנושית שנאבקת שלא להימחק. אסטרוג כותבת מתוך תודעה מדיטטיבית. אין כאן עלילה במובן המקובל, אלא רצף של מחשבות, הבזקים וזכרונות שמצטברים כמו שכבות של תודעה. לפעמים המשפטים נראים פשוטים מאוד, כמעט יומניים, ולפעמים הם מתפרקים לתיאורים פיוטיים, חידתיים, שמצריכים עצירה והתבוננות. זה ספר שאי אפשר לקרוא ברצף מהיר. הוא מבקש מהקורא לשהות, להרגיש את הקצב הפנימי שלו, להיכנס למעין מצב של מדיטציה.

יש משהו אמיץ מאוד בכתיבה הזו. אסטרוג לא מנסה לרצות את הקורא ולא מבקשת לספק פתרונות. היא חוקרת דרך הספרות שלה את אותו משפט עתיק שמרחף מעל כל הסיפור, לא טוב היות האדם לבדו. הספר כולו נדמה כניסיון להבין את המשפט הזה מחדש, בעולם שבו האדם הפך ליחידה ביולוגית מווסתת, בודדה, מרוחקת. ברגעים היפים ביותר של הספר יש תחושת גילוי, כאילו מתחת לכל הרציונל הקר מנצנץ משהו חי, שביר מאוד, אבל עדיין אנושי.

בסופו של דבר זה ספר שמאתגר לא רק את סבלנות הקריאה אלא גם את האופן שבו אנחנו חושבים על ספרות ועל האדם עצמו. הוא שואל מה קורה לנפש בעולם שבו כל דבר נשלט ונמדד, ומה נותר ממנה כשהיא מאבדת את היכולת לחלום. זו חוויה של קריאה איטית, לא פשוטה, אבל מתגמלת מאוד. מי שייתן לו מקום וזמן ימצא בו עומק רגשי ורעיוני נדיר, ספר שפותח את המחשבה ומבקש מאיתנו לעצור לרגע, לשהות בשקט, ולהבין שדווקא שם, בין השתיקות, מסתתר האדם האחד הנוסף.