רוזמרין לא מבין את החורף / מתאו בוסולה

רוזמרין לא מבין את החורף / מתאו בוסולה
כנרת זמורה
208 עמודים
מאיטלקית: יעל קריצוק

אני אוהב ספרות איטלקית ואוהב להיחשף לכזו שיש בה איזה ייחוד וכאן הייחוד הוא סופר גבר שכותב על נשים כשכל גיבורות הסיפורים הקצרים שיש בו הן נשים. זה מאתגר כי אתה צריך כמחבר להצליח לגעת בצורה אותנטית בקורא ולשדר לו אמינות ובוסולה במידה רבה מצליח בסיפורים הקצרים האלו לייצר. יש המון פיוטיות ורגש בספר המסקרן הזה.

הספר בנוי כרצף של סיפורים שמרכיבים יחד פסיפס של דמויות נשיות. יש בו אלמנה ששולחת מכתבים לבעלה שכבר איננו, נערה בת שש עשרה שמתאהבת בחברתה, בת שנאבקת עם אמא שלה ומנסה למצוא דרך לסלוח, אישה שבוחרת לא ללדת כי היא יודעת שלא תוכל לשאת את סבלו של ילד בעולם הזה, וגם זקנה שמוסרת סוד גדול לאדם זר כמעט. אלו לא עלילות דרמטיות שנמתחות לאורך מאות עמודים אלא קטעי חיים קצרים ומרוכזים שמביאים רגע אחד חזק או תחושה שמלווה את הדמות לאורך שנים.

החוזקה הגדולה של בוסולה היא ברגישות שלו. הוא מצליח להיכנס אל תוך עולם פנימי של נשים מבלי להישמע מתנשא או מלאכותי. כמובן שלא בכל סיפור זה עובד באותה מידה, יש מקומות שבהם התחושה הייתה יותר דקלרטיבית או אפילו קרובה לקלישאה, אבל במבט כללי הרושם הוא של אמפתיה אמיתית ורצון להקשיב. אולי דווקא משום שהוא מודה שאינו אישה ושיש לו עוד מה לגלות, הכתיבה נשארת סקרנית ופתוחה ולא מתיימרת לדעת הכל.

המטפורה של הרוזמרין שלא מבין את החורף חוזרת שוב ושוב לאורך הקריאה. כמו הצמח הזה שממשיך לצמוח למרות הקור והכפור, כך גם הדמויות מתעקשות להמשיך, גם כשהן נופלות או נשברות. יש בהן שילוב של שבריריות וכוח, ודווקא הסתירות הללו הן שמעניקות להן אמינות. לא מדובר בגיבורות מושלמות אלא באנשים שמחפשים את דרכם.

התרגום של יעל קריצוק מצליח לשמור על הפשטות ועל הנימה האיטלקית העדינה. לא מצאתי שבירת קצב או מילים שלא מתאימות, וזה חשוב בספר שכל כולו נשען על אווירה רגישה. יחד עם זאת, ייתכן שחלק מהפיוטיות האיטלקית לא עוברת במלואה לעברית, ויש תחושה של החלקה קלה מדי על פני השטח.

החווייה שלי מהספר הייתה דומה לישיבה מול חלון כשבחוץ יורד גשם. לא קורה משהו גדול או דרמטי, אבל יש רגעים קטנים שמושכים אותך פנימה, פותחים מחשבה, נוגעים במשהו שכבר קיים אצלך. זה ספר שלא חייבים לקרוא ברצף, אפשר לפתוח אותו בכל ערב לקרוא סיפור אחד ולתת לו לשקוע.

בסוף אני נשאר עם תחושה אמביוולנטית. מצד אחד ספר רגיש, פיוטי, אמפתי, שיש בו יופי. מצד שני, יש בו גם קטעים צפויים מדי, נקודות שבהן אפשר היה לקוות ליותר עומק או לפריצת דרך אמיתית. זה לא ספר מושלם אבל הוא כן ספר שיש בו נשמה. ואם ספרות איטלקית מעניינת אותך, ואם אתה רוצה להתקרב לרגע לעולמן של נשים דרך עיניים של גבר שמבקש להקשיב, יש כאן קריאה שיכולה לתת הרבה.