מי שסוכתו נופלת / צבי בן מאיר

מי שסוכתו נופלת / צבי בן מאיר
ספרית פועלים
233 עמודים

ספר ביכורים שלא מרגיש כמו ספר ביכורים, צבי בן מאיר לא רק כותב ספר בצורה מאוד בוגרת אלא גם מכניס אותנו לעולם מורכב מאוד, עולם שבו אנשים חיים במציאות שכולאת אותם, בסיטואציה בה החברה מצפה מהם למשהו אחד ומצד שני הם לא שם, לא בגופם ולא בנפשם. אפשר להתחיל מהשם החזק של הספר והמשמעות של סוכה והמשמעות של הנפילה שלה וכבר משם הספר הבנתי לאן הספר זורק אותי עוד לפני שקראתי את הכריכה האחורית. אבל זה לא רק השם או הנושא אלא איך, איך המחבר מכניס אותנו לעולם הציונות הדתית והמורכבות של להיות שונה, חריג.

הספר נפתח בגט, בפרידה, וזה כבר סימן ברור שהוא לא מתכוון לקחת אותנו לסיפור מתוק או לנרטיב שלפי הציפיות היה צריך להסתיים בבית מלא ילדים ובשולחן שבת. ביני ואסתר מתוארים לא כקריקטורות אלא כדמויות חיות, אמיתיות, מלאות רגש ותקווה. הקריאה מתקדמת הלוך ושוב, פעם לילדותו של ביני, פעם לשנות הישיבה, ופעם לחיי הנישואים. המעברים האלה לא קלים, אבל יש בהם אמת, כי כך זורמת תודעה של מי שנמצא במשבר זהות. זה ספר שמדבר בשפה רגשית מאוד, אבל לא נופל למלודרמה.

ביני, הדמות המרכזית, רוצה להיות מה שמצופה ממנו. הוא רוצה להקים משפחה, להיות תלמיד ישיבה טוב, בן למופת, אב מסור. הוא עושה כל מה שצריך כדי להתאים לתבנית, אלא שהגוף והלב שלו לא משתפים פעולה. אסתר, אשתו, מוצגת לא כמשהו חד ממדי אלא כאישה אוהבת, נאמנה, משתדלת, ואפילו מבינה חלקית את מה שעובר עליו. ועדיין, ככל שהעלילה מתקדמת מבינים שאין כאן אפשרות לתחזק אהבה זוגית כשיסוד הרצון והמשיכה לא נמצא.

הכוח של הספר טמון בכנות שלו. בן מאיר לא נבהל מהמילים, לא עוטף את המציאות בסוכר, אלא מציג את המתח בין הרצוי למצוי, בין עולם של אמונה וציפיות לבין המציאות של תשוקה וזהות. הדימוי של הסוכה, אותה דירה ארעית, הופך כאן לסמל עוצמתי: החיים שנבנים על יסודות לא יציבים, על תקווה שהכול יחזיק מעמד למרות שהקירות רועדים. זה ספר על נפילה, אבל גם על יושר פנימי, על ההבנה שבסוף אי אפשר לשקר את עצמך.

אני מצאתי את עצמי קורא וחוזר לשאלה אחת, מהו הדבר שאי אפשר לוותר עליו בזוגיות. הספר מראה שגם כשיש אהבה, גם כשיש תקשורת טובה ואכפתיות, אם אין תשוקה, אם אין הכרה מלאה במי שאתה, הכול מתערער. הרגעים שבהם ביני מתאר את חוויותיו, את החרדה סביב המיניות שלו, את הניסיונות להפוך את אשתו למשימה ולא לאישה נחשקת, הם הרגעים שהכי נגעו בי. אי אפשר שלא לחשוב על זוגות אחרים, על משפחות אחרות, על האופן שבו בחברה הדתית וגם בחברה בכלל עדיין יש אנשים שמנסים לחיות חיים שלמים עם חלקים שלמים מעצמם נעולים במגירות.

לצד זה, הספר גם מתאר את הדת עצמה, לא רק את המשפחה. בן מאיר כותב מתוך היכרות פנימית מאוד, הוא יודע איך נשמעת ישיבה, איך נראים חלומות של עלייה רוחנית ואיך נשמעת תחושת כישלון כשהיא מתנפצת. זה ספר שלא חוסך ביקורת על החברה הדתית לאומית, אבל עושה זאת לא בצעקה אלא בלשון של עדות אישית, מה שהופך אותו חזק פי כמה.

בסיום הקריאה נשארתי עם תחושת עצב, אבל גם עם הערכה. עצב על הדמויות, על מה שהן איבדו, על האהבה שלא יכלה לשרוד. הערכה למחבר שהעז לכתוב ספר ביכורים שנוגע בנושאים כל כך רגישים וכואבים, ושבחר לעשות זאת בלי להתחמק ובלי לרכך. מי שסוכתו נופלת הוא ספר על חיים שלא מצליחים להחזיק מעמד תחת הנורמות, אבל גם ספר שמבקש להגיד את האמת במלואה, גם אם המחיר כבד.