חמישים שנה ויום / מוטי גלוסקה

חמישים שנה ויום / מוטי גלוסקה
הוצאת כנרת זמורה
397 עמודים

אנחנו כמעט שנתיים מאז ה7.10.23 ועדיין לא הוקמה כאן ועדת חקירה ממלכתית. נראה שכל עוד הממשלה הנוכחית בשלטון ועדה כזו גם לא תקום וזה מעלה את השאלה עד כמה ועדות חקירה שעוסקות במחדלים צבאיים הן חשובות כדי להגיע לחקר האמת ומה ניתן ללמוד מהן. אני מעלה שאלה באופן אישי שכן ועדת החקירה למלחמת יום הכיפורים על היערכות ומוכנות של הצבא לא מנעה חמישים שנה לאחר מכן את האסון הנורא ביותר שקרה לנו.

הספר של מוטי גלוסקה נכנס בדיוק אל תוך המקום הזה. הוא מציב לנו מראה היסטורית וגם עדכנית ומבקש שנביט באמת הפשוטה: מדינת ישראל נלחמה בכל דור, שילמה מחיר כבד, ובכל פעם שוב ושוב הקימה ועדות חקירה כדי לנסות להבין מה השתבש. גלוסקה מביא אל השולחן לא רק את ועדת אגרנט המפורסמת אלא גם את ועדת כהן שחקרה את אירועי סברה ושתילה, את ועדת וינוגרד שבחנה את מלחמת לבנון השנייה, ואת השיח סביב ועדות שהוקמו או לא הוקמו במקרים אחרים. דרך זה הוא מצביע על תבנית חוזרת: אנחנו טובים בהקמת ועדות, פחות טובים בהטמעת הלקחים.

כקורא מצאתי את עצמי נע בין תחושת הערכה לניסיון להקיף חומר עצום לבין תסכול. הערכה משום שגלוסקה מציג סקירה רחבה מאוד, שמתחילה עוד בימי המנדט ומגיעה עד האסונות האזרחיים של השנים האחרונות, כולל אסון מירון ופרשת הצוללות. תסכול משום שברוב המקרים גם אחרי דיונים נרחבים, מסקנות חדות ודו"חות עבים, נדמה שמה שצריך להשתנות לא באמת משתנה. המנגנון הפוליטי שואב את הדוחות פנימה, המערכת הצבאית מנסה להגן על עצמה, והציבור לרוב מאבד סבלנות.

כאן גם עולה הנקודה האישית שלי כלפי המחבר. גלוסקה הוא אל״מ במילואים, כלומר בא מהצבא, אבל הוא כותב כאן כחוקר אזרחי. אני מוצא בזה משהו מעניין. האם לא נכון יותר שדווקא שופט נטול עבר צבאי יכתוב את החיבור הרחב ביותר על ועדות חקירה? מצד שני אולי דווקא מי שהיה חלק מהמערכת מבפנים מסוגל להבין את נקודות התורפה שלה ולהאיר אותן באופן חד יותר. הספר הזה הוא במידה רבה חלק מהדיון עצמו, הוא לא רק מתאר את הוועדות אלא גם חושף את הבעיה בכך שהקולות החזקים בשיח על חקירת מחדלים הם כמעט תמיד קולות עם עבר צבאי.

החוזקה של הספר היא בכך שהוא לא מסתפק בביקורת. גלוסקה מציע מתווה לוועדת חקירה אחרת, כזו שתהיה יעילה יותר, שקופה יותר, עם פחות מרחב תמרון לפוליטיקאים ולגנרלים. לא כל הצעותיו פרקטיות בעיני, ולא בטוח שבמציאות הישראלית אפשר ליישם אותן, אבל עצם הניסיון להציע פתרון ולא להסתפק באמירה שהכל כשל הוא בעיני נקודה לזכותו. הוא מצליח להראות לקורא שגם אם הדרך ארוכה, יש אפשרות לעצב מנגנון חקירה טוב יותר.

בעיניי זה ספר חשוב, גם בגלל הזמן שבו הוא יוצא וגם בגלל השאלות שהוא מציב. לא מדובר רק בהיסטוריה צבאית או בניתוח משפטי יבש, אלא בדיון עמוק על אחריות ציבורית ועל הקשר בין חברה למדינה. כשאנחנו חיים במציאות שבה ועדת חקירה לא קמה גם אחרי אחד האסונות החמורים בתולדותינו, הספר הזה הוא תזכורת למה אנחנו עלולים לאבד אם נמשיך להימנע מהתמודדות. הוא לא מבטיח נחמה, הוא לא סוגר פצעים, אבל הוא מניח על השולחן שאלה שאי אפשר להמשיך להתחמק ממנה: האם נלמד ממה שכבר נחקר, או שנשאיר את ההיסטוריה לחזור על עצמה שוב.