הצד האפל של היופי והכיעור / חן מרקס

הצד האפל של היופי והכיעור / חן מרקס
הוצאת התחנה (סדרת הקיפוד והשועל)
270 עמודים

כשהתחלתי לקרוא את הספר של חן מרקס היתה לי התחושה שאחת ההשפעות שלו היתה הספרים הנהדרים של אומברטו אקו "תולדות היופי" ו"תולדות הכיעור". ספרי המופת האלו של אקו השפיעו עלי מאוד ולכן גם הספר סקרן אותי וגם העובדה שאהבתי את ספרו הקודם ואכן לא התאכזבתי. אבל בניגוד לספריו של אקו שמתמקדים באנתולוגיה אמנותית חזותית היסטורית חן מרקס לוקח את המחשבה שלו על הנושאים של הכיעור והיופי לחז"ל ולמסורת היהודית.

כבר מהעמודים הראשונים הבנתי שהספר הזה לא נועד להיות עוד מחקר תיאורטי שמצטט מקורות יבשים אלא חיבור חי שמנסה לגעת ביופי ובכיעור דרך סיפורים חז"ליים ופרשנויות שמחברות לעולם שלנו. זה ספר שמבקש מאיתנו לעצור רגע מול המובן מאליו ולשאול מה באמת עומד מאחורי הדרך שבה אנחנו שופטים אנשים לפי מראם.

אחד הדברים היפים כאן הוא שמרקס לא מסתפק בהצגת המקורות אלא מבקש לפרק את ההנחות שצמחו סביבם. הוא מראה איך דמויות גדולות בחז"ל נפלו בעצמן במלכודת של שיפוט לפי חיצוניות, ואיך דווקא הדמויות המכוערות ידעו לנסח אמיתות עמוקות. הקריאה שלו מבהירה שהכיעור והיופי אינם רק שאלות של מראה אלא שאלות מוסריות פסיכולוגיות ותרבותיות.

מצאתי את עצמי עוצר לא פעם ושואל עד כמה גם אני מקשר בין יופי לאמת, בין מראה חיצוני לתוכן פנימי. זה ספר שמציב מראה מול הקורא לא פחות משהוא עוסק במראה של הדמויות העתיקות. בעיניי זהו הישג חשוב כי לא כל ספר עיון מצליח לגעת באופן ישיר בתחושות ובאמונות האישיות שלנו.

אני גם אוהב את הדרך שבה מרקס משלב מקורות עתיקים עם ידע עכשווי. יש כאן דיון שמסתמך על מחקר מדעי חדש על תפיסות יופי לצד ניתוחים של מדרשים מוכרים פחות או יותר. התוצאה אינה תמיד אחידה או חלקה אבל זה דווקא הופך את הקריאה למעניינת. אתה מרגיש כמו במסע שבו הישן והחדש מתכתבים ומאירים זה את זה.

יחד עם זאת הספר אינו חף ממגבלות. לעיתים הרגשתי שיש עודף ציטוטים שמאט את הקריאה והופך אותה ליותר טקסטואלית ממה שהייתי רוצה. הייתי שמח אם היו רגעים שבהם מרקס היה מתעכב עוד קצת על המשמעות המעשית של הדברים, על איך אנחנו כקוראים יכולים לקחת את התובנות לחיים עצמם ולא רק להבין אותן ברמה עיונית.

ועדיין יש כאן תרומה ייחודית שלא מצאתי בספרים אחרים. בעוד שאקו נותן מסע חזותי גדול על פני תרבויות ותקופות, מרקס מתמקד במסורת היהודית ובשורשים המקומיים שלנו ומנסה לשאול איך אנחנו יכולים לחשוב אחרת על יופי וכיעור. זה לא ספר שמתחנף לקורא או מציע תשובות קלות אלא ספר שפותח דיון עמוק ומזמין אותך להתמודד עם עצמך.

כקורא אני מרגיש שהספר הצליח לא רק להעשיר אותי אלא גם לטלטל אותי. הוא מזכיר שמה שאנחנו רואים מבחוץ הוא רק חלק קטן מהאדם שמולנו ושלא פעם דווקא הכלי הפשוט או המכוער יכול להכיל את התוכן המשמעותי ביותר. וזה אולי המסר הכי חשוב שמרקס הצליח להעביר כאן: ללמוד לראות אחרת, לשים לב לא רק למה שנוצץ, ולגלות מחדש את הערך במה שנראה שולי או לא מושך.