המלך בצהוב / רוברט ו. צ'יימברס
הוצאת פרדס
140 עמודים
תרגם: יהונתן דיין
מאז שהתחלתי לקרוא את כתביו של לאבקראפט אני התחלתי לחפש טקסטים וספרי אימה מהתקופה היא וזה כל כך מעניין בעיני. אני כאילו נחשף למשהו אחר, הסגנון שכתבו רוב הכותבים באותה התקופה בין אם זה רוברט צ'יימברס, רוברט אי הווארד, לאבקראפט ואחרים הוא סגנון מאוד שונה מהאימה שנכתבת היום והיא כמעט פסיכולוגית, מצמררת דווקא בשקט שלה ודווקא מהמקום הזה היא מייצרת פחד מצמית ומרתק.
במהדורה של הוצאת פרדס מופיעים ארבעת הסיפורים המרכזיים של צ'יימברס: "מתקן השמות", "המסכה", "בחצר הדרקון" ו"הסימן הצהוב". אלו הסיפורים שיצרו את המוניטין של הספר ושהפכו אותו לקלאסיקה של ספרות האימה. בכל אחד מהם המחזה האסור "המלך בצהוב" נוכח כרקע מאיים, ישיר או עקיף, והוא זה שמוביל את הדמויות להתרסקות נפשית, לאובדן אחיזה במציאות ולמפגש עם אימה שאין לה פנים מוגדרות.
"מתקן השמות" פותח את הקובץ בתחושת מסתורין כבדה. "המסכה" חוקר את הגבול שבין אמנות, אהבה והפיכת החומר לרוח. "בחצר הדרקון" מתרחש בפריז ומעמיק את הקשר בין חיי היומיום לבין הצל האפל של המחזה. "הסימן הצהוב" הוא אולי האיום ביותר, סיפור שבו המגע עם המחזה הופך לאובדן בלתי נמנע של שפיות.
הקריאה בארבעת הסיפורים האלה יוצרת חוויה של אי־נוחות מתמשכת, לא בגלל מפלצות מוחשיות או עלילה קצבית אלא בגלל תחושה שהמציאות עצמה מתערערת. צ'יימברס לא זקוק לתיאורי זוועה מוחשיים, הוא משתמש ברמיזות, באווירה ובדמויות שנשחקות מבפנים, ובכך מצליח להוליד אימה קיומית שממשיכה להדהד גם אחרי סיום הקריאה.
התרגום של יהונתן דיין נאמן למקור ומאפשר לקורא בן זמננו לפגוש את הסגנון הדקדנטי של סוף המאה התשע עשרה בלי להיתקע במכשולים לשוניים. הבחירה להתרכז בארבעת הסיפורים החשובים ביותר הופכת את הספר למהודק, ממוקד ומספק.
"מלך בצהוב" הוא ספר שמזכיר לנו שהמילים עצמן יכולות להיות מסוכנות, שהספרות יכולה לערער אותנו לא פחות ממראות זוועה, ושאימה אמיתית היא זו שמגיעה מבפנים ולא מבחוץ.
snirbooks 
כתיבת תגובה