המלחמה הזו אינה שלך / כינרת מעיין

המלחמה הזו אינה שלך / כינרת מעיין
הוצאת אוריון
119 עמודים

כילד צעיר שאיבד את אימו למחלת הסרטן ספרים שעוסקים במחלה ובהתמודדות איתה בהיבט המשפחתי נוגעים בי במקום הרגיש שלי, זורקים אותי לאובדן האישי שלי ובכל זאת אני מנסה להתנתק ממנו ולהתמקד בספר ובעלילה שלו ללא קשר אלי. כינרת מעיין היא כותבת מיומנת וזה ניכר, היא יודעת לספר סיפור ולגעת ברגש.

הספר מתאר את סיפורם של יואל ויפעת, זוג שחייו המשותפים נקטעים באכזריות כאשר יפעת מקבלת את הבשורה על סרטן ריאות. הם מנסים להמשיך בשגרה ובמשפחתיות, אך מהר מאוד ברור שהמציאות חזקה מהם. מעיין לא חוסכת מהקורא את הפרטים הקשים של הטיפולים הכימותרפיים, את הפגיעה בכבוד האדם, את החולשה והכאב. היא מציבה אותנו בצד של יואל, בן זוג נאמן, שמביט בבת זוגו הולכת ונעלמת מול עיניו, ונאלץ גם לדאוג לבית ולילדים וגם להיאבק בייאושו שלו. יש בסיפור הזה משהו מוכר לכל מי שעמד ליד מיטה של חולה סופני, השילוב בין אהבה עמוקה לחוסר אונים גמור.

מעבר לעלילה, עוצמת הספר טמונה באופן שבו הוא מצליח להעביר את התחושות הפנימיות. הקריאה מתרחשת לא רק ברובד החיצוני אלא גם בתוך הנפש של הדמויות. אני מצאתי את עצמי לא פעם עוצר כדי לנשום, כי הכאב מתואר באותה ישירות כמו האהבה. השפה פשוטה וברורה אך לא יבשה, היא מלאה רגש בלי להיגרר לסנטימנטליות מיותרת. המעברים בין העבר המאושר להווה הכואב מבוצעים ברגישות וממחישים היטב את האובדן.

ובכל זאת, חשוב לומר שהספר אינו קל לקריאה. מי שמחפש נחמה או מסר אופטימי לא ימצא אותם כאן. זוהי יצירה שמביטה למחלה ולעזיבה בעיניים ולא מסיטה מבט. זה מקנה לה אותנטיות רבה אך גם כובד שיכול להכביד על הקורא. אני הרגשתי שהספר עוזר לי לנסח את המקום שבו האובדן פוגש את האהבה, אבל גם מעלה מחדש תחושות של חוסר אונים שלא תמיד פשוט לשאת.

מעיין מביאה כאן לא רק סיפור אישי אלא גם אמירה על החברה שלנו, על הדרך שבה מערכת הבריאות מתמודדת עם חולים סופניים, על חוסר האונים של משפחות שנשארות מאחור, על חוסר הצדק שבחיים עצמם. היא לא מטיפה ולא מרחיבה בהסברים אלא מניחה את התיאורים לפנינו ומאפשרת לנו להרגיש.

זה ספר קטן בהיקפו אך גדול בכוחו הרגשי. בעיניי הוא לא עוד עדות על מאבק במחלה אלא יצירה ספרותית שמצליחה להחזיר את הקורא לשאלות הגדולות של חיים ומוות, אהבה ואובדן, כוח וחולשה. קראתי אותו בלב כבד אך גם בהערכה גדולה ליכולת של מעיין לגעת בדיוק במקום שבו הכאב הופך למילים.