המחסום / אלעד וינגרד

המחסום / אלעד וינגרד
הוצאת עם עובד
405 עמודים

אחד הדברים שמשכו אותי בספר הזה זו הכריכה הנהדרת והחזקה שאיירה מורן ברק. היא בולטת על המדפים ויש לה עוצמה עם האבטיח האדום על רקע שחור לבן עוצמתי ואפל. היה לי חשוב לציין זאת כי לכריכות יש משמעות אבל הספר הזה גם הוא עוסק בנושאים מורכבים שיש בהם הרבה אפורים ולא רק שחור לבן חזק ודיכוטומי. הוא עוסק במורכבות של חיילים במחסומים ובדילמות הקשות ובסיטואציות המורכבות ועוד לא התחלנו לדבר על התקופה בה מתרחשת עלילת הספר.

כבר מהעמודים הראשונים הבנתי שמדובר ברומן שנשען לא רק על סיפור אישי אלא גם על הקשר היסטורי כבד. העלילה מתרחשת ב־1994, תקופת אוסלו, רגע שבו נדמה היה לרבים שאולי יש פתח לפיוס או לתקווה אחרת. יונתן, חייל צעיר שזה עתה סיים קורס חובשים, מוצב במחסום צבאי. משימה שנראית בתחילה טכנית ומונוטונית, מתגלה אט אט כזירת קיום צפופה שבה הפחד, האחריות, התסכול והאנושיות מתנגשים בכל שעה. אבל מה שהופך את יונתן לדמות מורכבת באמת הוא לא רק המדים שהוא לובש אלא גם הלב השבור שהוא נושא איתו.

חברתו יעלי עזבה אותו, והכאב הזה נוכח כמעט בכל דף. יונתן מתהלך במחסום כשהוא נקרע בין פקודות צבאיות לבין מחשבות אובססיביות על יעלי. הוא מעלה על דעתו מפגשים דמיוניים, מדמיין אותה עוברת במחסום, כמעט מבקש לראות את דמותה בתוך ההמון האנונימי. הגעגוע הזה הופך אותו פגיע, אבל גם מעניק לעלילה מימד אנושי מאוד: המחסום אינו רק קו גבול בין ישראלים לפלסטינים אלא גם מחסום בין יונתן לבין אהובתו. הרצון לראותה שוב מתערבב עם עייפות השמירות ועם ההתפוררות של הצוות, והוא מבין שכמו שאין לו שליטה על זרימת האנשים במחסום, כך אין לו שליטה על ליבה של יעלי.

החיילים שסביבו מצוירים גם הם כבני אדם צעירים שנקלעו לסיטואציה גדולה מהם. כל אחד מהם הגיע לצבא עם תחושת שליחות, עם זהות מגובשת יחסית, עם רצון לשרת את המדינה. אבל ככל שהימים חולפים, השחיקה גוברת, הפקודות אינן תמיד ברורות, האיומים ברקע הולכים ומתרבים, וכל אחד מהם מתחיל להתכעס, להתנכר, להתעייף. יש משהו קשה לקרוא בוינגרד כשהוא מתאר את ההתכערות של הדמויות, את הדרך שבה הזמן הארוך בעמדה הופך אותן לציניות ולעיתים גם לאכזריות. השאלה החוזרת היא מה נשאר מהנער התמים שהתגייס רק לפני שנה או שנתיים.

מה שמעניין בספר הזה הוא האופן שבו וינגרד משתמש בשגרה כדי לבנות מתח. אין כאן קרבות דרמטיים גדולים אלא בדיקות חוזרות של רכבים, שאלות קצרות שנשאלות שוב ושוב, רגעים ארוכים של כלום ואז התפרצות פתאומית. הקצב הזה מאט את הקריאה, ולפעמים אפילו מכביד, אבל יש בו אמירה: זהו הקצב של המחסום. זהו הזמן המתוחכם שבו שעות מתמשכות הופכות למבוך שאין לו סוף. עבורי זו הייתה אחת מנקודות החוזקה של הספר, כי היא גרמה לי לחוות בגוף את מה שהדמויות חוות.

יונתן, בתוך כל זה, הוא דמות כפולה: מצד אחד חייל שמנסה לשרוד את היום, מצד שני בחור צעיר שאיבד אהבה. הגעגוע ליעלי לא נותן לו מנוח. הוא מציף את מחשבותיו בזמן הכי לא מתאים, ברגעים שבהם הוא אמור להיות מרוכז במשימה. במובן מסוים, יעלי היא צל שמלווה את המחסום כולו. לפעמים היא מופיעה כתקווה, לפעמים ככאב, לפעמים כהזיה. נדמה שהספר רומז לכך שהמחסום האמיתי של יונתן הוא לא רק זה שבו הוא מוצב אלא גם המחסום בינו לבין האפשרות להחזיר אל חייו את מי שאיבד.

אלעד וינגרד כותב מתוך תערובת של תחקיר וניסיון אישי, והתוצאה היא ספר שלא מייפה ולא מוותר. הוא לא מחפש גיבורים נוצצים או פתרונות פשוטים. להפך, הוא נוגע במקומות הכואבים ביותר, אלו שאנחנו כחברה אולי מעדיפים להרחיק מעצמנו. הכוח של הספר טמון ביכולת שלו להכריח אותנו להסתכל: על השחיקה, על הקושי המוסרי, על הגעגוע, על המקומות שבהם הפחד והאהבה מתנגשים.

ובכל זאת, היו גם רגעים שפחות עבדו עבורי. החזרתיות, שממחישה את השגרה, לעיתים נדמית כעודף שמכביד על הקריאה. חלק מהדמויות המשניות, ובעיקר יעלי, נשארות לעיתים בגדר סמל ולא מתפתחות עד הסוף. הייתי רוצה לראות אותה כדמות חיה יותר ולא רק כהקרנה של געגועיו של יונתן. מצד שני, אפשר גם לטעון שזה חלק מן הבחירה הספרותית של וינגרד: להציג את יעלי כמי שנוכחת בעיקר כזיכרון, ככמיהה שאינה מתגשמת.

כשסיימתי את הקריאה, נשארתי עם תחושה של כובד אך גם של בהירות. הכובד נבע מהתמודדות עם התהליך שבו נערים צעירים נשחקים עד שהם הופכים למשהו אחר. הבהירות נבעה מההבנה שהספר מצליח להראות לנו עד כמה מחסומים חיצוניים הם גם מחסומים פנימיים. המחסום הוא לא רק עמדת בטון בין שני עמים אלא גם מקום שבו אדם מגלה את מגבלותיו, את פחדיו, את הגעגוע שהוא לא מצליח לשכך.

"המחסום" הוא ספר שלא בא להיות נעים לקריאה. הוא בא להציב מראה. הוא מאלץ את הקורא לעבור דרך תחושת הכליאה, דרך הפער בין אהבה אבודה למציאות צבאית, דרך השחיקה של הדמויות שמזכירה לנו שגם נער טוב ותמים יכול להפוך למשהו אחר לגמרי כשהוא לכוד בין בטון, פחד וגעגוע. זו חוויית קריאה קשה אבל גם משמעותית, כזו שממשיכה ללוות הרבה אחרי שהעמוד האחרון נסגר.