אנשים אולטרה מעובדים / כריס ואן טולקן

אנשים אולטרה מעובדים / כריס ואן טולקן
כנרת זמורה
463 עמודים
מאנגלית: ניצן לפידות

כמורה בבית ספר וכהורה בעצמי וגם כאדם שחי על הפלנטה הזו ולא מנותק מהמציאות או חי באיזה בונגלו מבודד אני רואה היטב את תופעת האוכל המעובד, המזון המעובד כי זה כולל גם שתיה וגם אוכל מסוגים שונים ואי אפשר להתעלם מכך שזה בכל מקום, בסופרמרקטים, במסעדות המזון המהיר ונראה שאתה מקוף בכך וחי את זה וכולנו, כמעט כולנו צורכים אוכל כזה.
זה אוכל מפתה, משביע וממלא והוא לפעמים גם מאוד טעים אבל גם מאוד ממכר.
והסכנות? הן מרובות.
כולנו יודעים את ההשלכות לכך, כמו סיגריות אבל קשה לנו להפסיק, כמו סיגריות.
ההשוואה הזו לעישון היא שלי כקורא, מתוך התחושה האישית שההתמכרות למזון כזה דומה במובנים מסוימים להתמכרות לניקוטין.

הספר של כריס ואן טולקן נוגע בדיוק בנקודה הזו, במתח שבין הידיעה למה בריא ובין הבחירה במה זמין, נוח וזול. הוא מצליח לשים מראה מול הקורא בלי להטיף לו, אלא לספר סיפור שמחבר בין מחקר מדעי, היסטוריה כלכלית וניסיון אישי. הוא אפילו עושה על עצמו ניסוי, תקופה שבה רוב מוחלט מהקלוריות שלו מגיעות ממזון אולטרה מעובד, ומתעד את ההשפעות הפיזיות והנפשיות. התיעוד הזה אולי לא מדעי במובן הקשוח, אבל הוא חי ונושם וגורם לך לחשוב פעמיים על מה שאתה מכניס לפה.

החוזקה הגדולה של הספר היא הנגישות. הוא לא כתוב כשפה של מאמר רפואי יבש, אלא כטקסט סוחף. ואן טולקן כותב כמו רופא שמבין שהוא קודם כל מספר סיפור. הוא מצליח להסביר מהו מזון אולטרה מעובד, למה הוא שונה ממזון שעבר עיבוד רגיל, ואיך תעשיית המזון השקיעה מחשבה ומשאבים אדירים כדי להפוך אותנו לצרכנים שבויים. כאן יש רגעים קשים לקריאה, כי הוא מראה איך חברות מזון לא רק מוכרות מוצרים, אלא גם מממנות מחקרים, מעצבות מסרים לציבור, ומכתיבות סדר יום תזונתי ותרבותי.

עם זאת, ככל שהספר מרתק, הוא גם מעלה שאלות שלא תמיד יש להן תשובות. הקשר בין מזון אולטרה מעובד לבין מחלות כמו השמנה, סוכרת או דיכאון מוצג כחד משמעי, אבל לא כל המדע שם סגור הרמטית. חלק מהקשרים הם מתאם ולא בהכרח סיבתיות. כאן דווקא נדרשת קריאה ביקורתית. ואן טולקן אמנם מודה במורכבות, אבל הכתיבה שלו סוחפת כל כך שקל להיסחף ולהרגיש שכל חטיף וכל פרוסת לחם ארוז הם אסון בריאותי.

כקורא, חשבתי הרבה על ההשוואה שלי לעישון. גם כאן מדובר במוצר חוקי, זמין וזול, שגם אחרי שנים של מחקר והסברה ממשיך למשוך מיליונים. ההבדל הוא שבניגוד לסיגריות, במזון אין אפשרות להיגמל לחלוטין. אנחנו צריכים לאכול, ואי אפשר לנתק את החיים המודרניים מהמזון התעשייתי. השאלה היא איפה עוברים הגבולות ואיך מייצרים איזון בין מה שנוח לבין מה ששומר על הבריאות שלנו.

בסיום הספר הוא מציע פתרונות. חלקם אישיים מאוד, כמו לבשל יותר בבית, לשים לב לרכיבים על האריזה ולהעדיף מזון פשוט. חלקם רחבים יותר, כמו חינוך תזונתי מגיל צעיר ורגולציה נוקשה יותר כלפי תעשיית המזון. הוא לא נאיבי, הוא מבין כמה קשה לשנות שוק גלובלי ששווה מיליארדים, אבל הוא מאמין ששינוי מתחיל גם בצעדים קטנים. כאן הקורא נדרש לא רק להנהן, אלא גם לשאול את עצמו אם הוא מוכן לנסות ליישם משהו מזה.

בסופו של דבר, הקריאה בספר היא חוויה של התבוננות פנימה והחוצה בו זמנית. פנימה אל ההרגלים האישיים שלי, מה אני שם בעגלה בסופר, מה אני נותן לילדים שלי, ואיך אני מתייחס למזון לא כאל דלק בלבד אלא כאל בחירה תרבותית ובריאותית. והחוצה אל העולם, אל השיטה שמייצרת תלות באוכל לא מזין ומשווקת אותו כפתרון מושלם.

אני יצאתי מהספר לא עם תחושת אשמה אלא עם תחושת מודעות. ואולי זו המתנה הכי גדולה שהוא נותן: לא דיאטה חדשה, לא טבלת קלוריות, אלא קריאה להיות מודע למה שאתה אוכל, לשאול שאלות על מקורות המזון שלך, ולא להניח שהמערכת תדאג לבריאות שלך.

זה ספר שלא יגרום לך לזרוק מיד את כל מה שיש בארון, אבל הוא כן יגרום לך לחשוב מחדש על הקשר בין אוכל לגוף, בין תעשייה לאדם. ובתקופה שבה נדמה שהמגמה של אוכל מעובד רק הולכת ומתרחבת, המחשבה הזו היא לא מותרות אלא הכרח.