כאב ראש / רפי מלניק

כאב ראש / רפי מלניק
הוצאת שוקן
175 עמודים

הכריכה המינימליסטית של הספר הזה מראה לנו נקר סורי, דימוי שמתאר באופן מסוים למה שעובר על הדמות הראשית בספר שמשולה לעץ שהנקר עובד עליו. אבל אם אנחנו מתרחקים מהדימוי ונכנסים לעומק אנחנו מגלים שהכאב ראש הוא פתח למשהו שאנשים רבים מתמודדים איתו וזו הדחקה, הדחקה של כאב של התמודדות ובסוף הכל צף. ורפי מלניק בכתיבה מעניינת למדי מביא לנו סיפור כזה שיש לו כח רב.

קראתי את הספר מתוך סקרנות, איך בכלל אפשר להפוך כאב ראש כרוני לחומר ספרותי. כבר בהתחלה היה ברור לי שמדובר ביותר מאשר סיפור על אדם שלא מצליח להיפטר ממחלה מתמשכת. הכאב הפיזי הוא רק השכבה החיצונית, מאחוריה מסתתר מסע נפשי עמוק שמערב טראומה, מלחמה, זיכרונות משפחתיים ובעיקר חוסר יכולת לדבר את הכאב. הגוף הופך לזירה שבה הנפש משמיעה את מה שלא הצליחה לומר שנים.

גיבור הספר, בן, נע בין רופאים, טיפולים, תרופות ופתרונות חצי ניסיוניים. כלום לא עובד באמת. דווקא ברגע של ייאוש הוא פונה לטיפול פסיכולוגי ושם מתרחש השבר האמיתי. הפגישות עם המטפלת יהודית יוצרות מסגרת שקטה, לכאורה פשוטה, אבל הן משמשות גם כמפתח אל העבר. בן נזרק שוב ושוב אל חוויות ילדותו בקיבוץ, אל העלייה לארץ, אל קרבות מלחמת יום כיפור, אל המשמעות של להיות לוחם שחוזר עם חוויות שאי אפשר להניח מאחור. דרך הדיאלוגים איתה, הכאב הפיזי מתפענח כסימן לפצע עמוק הרבה יותר.

אני מודה שהקריאה טלטלה אותי לפרקים. לא בגלל דרמות רועמות אלא דווקא בגלל האופן המאופק שבו מלניק מצליח להחזיק את המתח. הוא לא כותב כתיבה צעקנית אלא נותן לדמות להיחשף מעט מעט. כל פרק הוא פלח נוסף מהעבר שמצטרף לתמונה רחבה יותר. החיבור בין הסיפור האישי להיסטוריה הישראלית נעשה בלי מאמץ נראה לעין, לפעמים זה כואב ולפעמים זה כמעט מתבקש. יש תחושה שהחיים הפרטיים של בן לא נפרדים מההיסטוריה הקולקטיבית, אלא נשזרים בה עד שלא ברור מה מוליד מה.

כמובן שהיו מקומות שבהם הייתי רוצה יותר עוצמה רגשית. לעיתים נדמה שהספר בוחר להישאר בשליטה ולא לאבד אחיזה, כאילו גם הכתיבה עצמה מהססת לגעת בטראומה במלוא הכוח. ועדיין, דווקא האיפוק הזה מייצר תחושה אמינה. כמו אדם שמספר סיפור אישי כואב בלי להתפרק, אבל כל מי שמקשיב מבין היטב עד כמה הכל רועד מתחת לפני השטח.

מה שבלט לי במיוחד הוא שהספר לא רק מספר סיפור של אדם אחד אלא פותח דיון רחב על הקשר בין הגוף לנפש. כמה מאיתנו נושאים כאבים פיזיים שהם בעצם סימפטום לעומסים רגשיים, טראומות מודחקות או חרדות שלא קיבלו מילים. בן הוא דמות קונקרטית אבל הוא גם מראה לקורא, להזכיר שהדחקה אינה נעלמת אלא מחפשת דרכים אחרות לצאת.

בסיום הרגשתי שקראתי רומן פסיכולוגי שכתוב מתוך רצון אמיתי להאיר את הקושי ולא רק לספר על עוד חוויית מלחמה או עוד ביוגרפיה פרטית. מלניק הצליח להמחיש מהי פוסט טראומה בלי להשתמש במילים הגדולות, אלא דרך כאב ראש מציק שמסרב לעזוב. וזה אולי הכוח של הספר, להפוך משהו יומיומי ומעיק למפתח להבנה של עולמות שלמים של כאב אנושי.