טריקה שקטה / מיה הוד רן

טריקה שקטה / מיה הוד רן
הוצאת שתים
190 עמודים

לפעמים עזיבה של אורח חיים מסוים ודרך מסוימת שבנית לעצמך מאלצת אותך לחזור אחורה לאורח חיים בעבר שנטשת. להתמודד שוב עם שדים ועם דברים. הספר הזה מתאר סיטואציה כזו וכתוב בצורה מיוחדת ומרתקת למדי.

נעמי היא אמא לשני מתבגרים ואישה שנדמית מהצד כמי שיש לה חיים יציבים. יש לה בלוג מצליח שמכניס כסף, יש לה בעל רופא, יש לה בית. אבל כל זה מתערער ברגע שהיא מקבלת הודעת פינוי מהבית שבו גרה יותר מעשור. השגרה מתמוטטת ברגע אחד. החיפוש אחר מקום מגורים חדש לא צולח והמשפחה נאלצת לעבור אל המקום שנעמי נטשה בעבר. אל הקומונה שהיא עצמה הקימה בצעירותה וחלקה עימה שנים של חיים חופשיים. המקום בו היא נקראה גיטאמה.

כבר מהרגע הראשון הבנתי שהספר הזה לא מתכוון ללטף. יש בו משהו לא מתפשר. נעמי היא לא דמות שאתה אוהב באופן חד משמעי. לפעמים היא מעצבנת ולפעמים היא מעוררת הזדהות. זה ספר שמאלץ אותך להיות איתה גם כשלא נוח. הוא לוקח אותך אחורה איתה אל הקומונה, אל התקופה שבה היא בחרה בחיים חופשיים. ואז מחזיר אותך אל ההווה שבו היא אמא מותשת עם בני נוער שמתרחקים ממנה, עם זוגיות דהויה ועם שאלות שמסרבות להיעלם.

אהבתי במיוחד את הדרך בה הספר נע בין עבר להווה. המעברים לא נועדו רק לייצר מתח עלילתי אלא כדי להעמיק את הדמות. להבין את נעמי לא רק כאישה בשנות הארבעים לחייה אלא גם כצעירה אידיאליסטית שביקשה להקים עולם אחר. ואז לראות את הפער בין גיטאמה החופשייה לנעמי העייפה. זה יוצר תמונה כואבת אבל אמיתית מאוד.

יש כאן גם עושר של דמויות משנה. הילדים שלה למשל מצוירים בחיות, האחות שלה שמצאה את עצמה במסלול אחר לגמרי, הסבתא שמתפוררת מול עיניהם, ובעיקר דמויות הקומונה שעדיין נושמות את האוויר ההוא של פעם. לפעמים הרגשתי שהעומס הזה כמעט מטביע את נעמי, אבל במחשבה שנייה זה חלק מהרעיון. היא עצמה מרגישה טובעת בתוך אנשים ודרישות ורצונות זרים, ואולי העומס הזה נדרש כדי לחוות את מה שהיא חווה.

הספר נוגע עמוק במושג האשמה. תחושה שמכרסמת ומנהלת את נעמי לכל כיוון. להיות בסדר עם הילדים, להיות בסדר עם הבעל, עם ההורים, עם הקומונה. לא לחרוג מהשורה ולא לאכזב אף אחד. הקריאה גרמה לי לעצור ולחשוב כמה זה רודף גם אותנו בחיים שלנו. כמה פעמים אנחנו עסוקים בלהיות בסדר במקום לשאול מה אנחנו באמת רוצים.

הכתיבה של מיה הוד רן מדויקת, עם הומור דק ועם חדות שמרגישים מתחת לפני השטח. היא לא מנסה לייפות את המציאות ולא מנסה להכתיב לקורא איך להרגיש. היא מניחה את הדמות על השולחן ומזמינה אותנו להתבונן בה מכל צד. זה ספר על מסע אישי אבל גם על שאלות שכולנו פוגשים בשלב מסוים. האם אפשר באמת לסלוח לעצמנו על בחירות העבר. האם אפשר לברוח מהחיים או שהחיים תמיד ידביקו אותנו.

בסוף נשארתי עם תחושה של ספר חכם ומעורר מחשבה. הוא לא קליל ולא נועד לבידור בלבד. הוא דורש מהקורא לשהות, להתבונן, לפעמים גם להרגיש אי נוחות. בעיני זו ספרות טובה. ספר שנשאר איתך אחרי הקריאה ושממשיך לעבוד בתודעה גם כשסגרת את הדפים.