הפליטים / וייט תאן נוון

הפליטים / וייט תאן נוון
הוצאת בבל
236 עמודים
מאנגלית: חני גלעד

וייט תאן נוון הוא בעצמו פליט, היגר עם משפחתו מוייטנאם לאמריקה וגם גדל, התחנך וגם למד לכתוב.
אבל השורשים שלו, ההשראה שלו באים מהמקורות, מארץ מולדתו, מהתרבות בה גדל וככל הנראה נשמרה גם באמריקה.
דרך זה, ודרך כשרון הכתיבה יוצא הדופן שלו אנחנו נחשפים לקובץ סיפורים נפלא ומרתק שחושף אותנו לעולמם של המהגרים, לפערי התרבויות, ולהתמודדות עם העבר.

זה הספר הראשון של נוון שאני קורא, והוא הצליח לגעת בי בצורה מיוחדת. כבר מהעמודים הראשונים אפשר לחוש שמדובר בסופר שמכיר היטב את מה שהוא מתאר. הוא לא מביט על הפליטים מבחוץ, אלא כמי שחי את זהותם הכפולה. הסיפורים נעים על הציר שבין וייטנאם לאמריקה, בין זיכרון של מקום אבוד ובין מציאות חדשה שמרגישה לעיתים זרה גם אחרי שנים.

יש בספר הזה שפה פשוטה, בהירה, כמעט צלולה מדי אל מול העומק של הנושאים. וכאן בדיוק טמון יופיו. נוון לא מנסה להכביד או להרשים. הוא כותב את הדמויות ואת סיפוריהן בדרך שנכנסת מתחת לעור. יש משהו כמעט שקט בהגשה שלו, שמאפשר לקורא לשקוע פנימה בלי מחסומים.

הסיפורים חושפים עולמות שונים מאוד זה מזה, אבל כולם חולקים את אותו כאב בסיסי של עקירה ושל הגירה. יש בהם רגעים של חיפוש זהות, של משפחות שמתפרקות או נבנות מחדש, של זיכרונות שמעולם לא נעלמו ושל חלומות שמתקשים להתממש. לצד הכאב יש גם חום אנושי, קרבה, אהבות קטנות, וגם לא מעט הומור דק שמבליח ברגעים הנכונים.

מה שהכי הרגשתי לאורך הקריאה הוא שהספר לא עוסק רק בפליטים מוייטנאם. הוא עוסק בכל מי שנמצא בין עולמות, בכל מי שנאלץ לעזוב מאחור חיים שלמים ולבנות את עצמו מחדש במקום אחר. אפשר לקרוא את הסיפורים האלה ולראות בהם השתקפות של כל מהגר, של כל מי שנעקר ממולדתו ומנסה למצוא שפה חדשה, קיום חדש, זהות חדשה.

בזמן הקריאה חזרתי לחשוב על השאלה הפשוטה לכאורה: מה זה בית. עבור חלק מהדמויות הבית הוא מקום גיאוגרפי שנשאר מאחור, עבור אחרות הוא זיכרון, ועבור אחרות הבית קיים רק במערכות היחסים שהן מצליחות לבנות כאן ועכשיו. כל סיפור מציע תשובה אחרת, ולי כקורא זה הזכיר עד כמה המושג הזה מורכב ושברירי.

זה לא ספר דרמטי במובן הרגיל, הוא לא מנסה להמם. הוא ספר שמניח לפני הקורא קולות ועדויות, ונותן להם לדבר בשקט ובכנות. ובשקט הזה יש עוצמה רבה.

כשסיימתי את הקריאה נשארתי עם תחושה כפולה: מצד אחד כאב על גורלות אנושיים שנשברו בגלל מלחמות והיסטוריה, מצד שני הכרה בכוח העצום של אנשים לבנות את עצמם מחדש, גם אם לא לגמרי שלמים.

"הפליטים" הוא ספר שמצליח להיות גם אישי וגם אוניברסלי. בעיניי זו גדולתו. הוא מזכיר לנו שהגירה היא לא רק סיפור על מעבר ממדינה למדינה, אלא סיפור על בני אדם שמנסים לשמור על עצמם בעולם אחר, ולעיתים גם על מי שהם היו פעם.