לאהבה היו תכניות אחרות / ענת חן

לאהבה היו תכניות אחרות / ענת חן
הוצאת לוקוס
76 עמודים

את ענת אני מכיר כמה שנים טובות
ההכרות שלי איתה חשפה אותי לאחת הנשים הכי עוצמתיות שהכרתי.
כמות הרגש ואהבת האדם שבה ממש מורגשת בכל פינה.
כמה שמחתי כשהיא הוציאה ספר שירה כי היא תמיד כתבה שירה ותמיד התבטאה ברוך וכאב ועוצמה.
וכשקיבלתי את הספר לידיים והתחלתי לקרוא בו ראיתי את ענת שאני מכיר ונחשפתי לעוד צדדים בה, למשוררת שתמיד ידעתי שהיא אבל גם לרובדים נוספים בכתיבה שלה.

השירה של ענת מגיעה ישר ללב. לא דרך פוזות, לא דרך ניסוחים מסובכים או הצטעצעויות שיריות. היא כותבת את עצמה כפי שהיא, עם שפה פשוטה וצלולה, כמעט עירומה, ובדיוק בגלל זה היא כל כך חזקה. אין כאן ניסיון להרשים, יש כאן רצון לומר את האמת, גם כשהיא כואבת, גם כשהיא פצועה, גם כשהיא נושמת בכבדות בין השורות.

אבל למרות הכאב, ולמרות הפגיעות, יש משהו מואר בשירים האלה. משהו שמסרב להיכנע לחושך. השירים של ענת לא מבקשים רחמים, הם לא נכתבו כדי לעורר חמלה אלא כדי לזקק רגעים של אמת. לפעמים האמת הזאת בוערת בגוף, לפעמים היא מתעוררת בזיכרון ילדות, לפעמים היא מהדהדת מול גברים, מול מערכת יחסים, מול אמא, מול הגוף, מול הילדה שהיא הייתה והאישה שהיא היום.

וזה אולי מה שהכי נגע בי, הכנות הזאת. העובדה שאין כאן הפגנה של כוח אלא כוח אמיתי. כוח של מישהי ששרדה, שעברה, ששוברת שתיקות, לא כדי לזעוק אלא כדי לנשום. והנשימה הזאת היא השירה. לפעמים קצרה, לפעמים חנוקה, לפעמים מתרחבת אל מרחב נשי שיש בו גם עוצמה וגם חמלה.

השירה של ענת היא שירה פמיניסטית, אבל לא בצורה מניפסטית. זו שירה נשית, אינטימית, אנושית. היא לא מנסה לדבר בשם אף אחת, אבל מצליחה לגעת בכל כך הרבה. יש בה משהו כמעט תרפויטי, גם לקוראים. אני הרגשתי שהיא מושיטה יד, לא כדי להוביל אלא כדי לומר "אני פה, וגם אתם, גם אתן, לא לבד."

הספר הזה אולי דק בעמודים אבל עבה בלב. הוא ספר ביכורים אבל יש בו בשלות של מי שכתבה כל החיים ורק עכשיו הסכימה לשחרר את המילים החוצה. ואני שמח שהן יצאו. שמח בשביל ענת, שמח בשביל מי שיקרא את הספר הזה וירגיש שהוא קצת מדבר גם אותו. שמח בשביל שירה עברית שזוכה לקול כל כך כן, כל כך מדויק, כל כך אמיץ.

ולא פחות חשוב – כל כך יפה.