אף מילה / לי רווה

אף מילה / לי רווה
הוצאת שתים
215 עמודים

זה ספר המתח הראשון שאני קורא מהוצאת שתים, בכריכות השחורות השונות בעיצוב שלהן מהכריכות הלבנות שמאפיינות את ההוצאה הזו ומראה ז'אנר אחר וסגנון כתיבה אחר.
והספר הזה של לי רווה, הוא ספר מתח שהרעיון שלו בעל פוטנציאל רב וכבר כשקראתי את הכריכה האחורית חשבתי לעצמי שיש כאן רעיון מבריק שיכול להתפתח לספר מבריק.

העלילה נפתחת כשחוקרת משטרה בשם דריה שמי, שמושעית זמנית מתפקידה, מתחילה לחשוד שמקרי התאבדות של נשים שונות בעיר לא כל כך מקריים. יש דמיון צורם בפרטים, ויש תחושת בטן שמישהו מושך בחוטים. כדי לנסות להבין אם יש פה תבנית אמיתית, היא פונה לעיתונאי ותחקירן לשעבר, מיכאל עמית, שבעקבות טראומה הפסיק לדבר לחלוטין. הוא מתקשר רק בפתקים ובטאבלט. בין שניהם נרקם קשר שקט שמבוסס על צורך משותף להגיע לאמת. מיכאל לא ממהר לשתף פעולה, אבל ככל שהחקירה מתקדמת, גם הסיפור האישי שלו נחשף, וגם המתח סביב המקרים הולך ומתהדק.

התחלה מסקרנת, שילוב נכון של דמויות עם מטען רגשי כבד ועלילה שיכולה להתרומם לא רק כסיפור בלשי אלא גם כמסע פנימי. עיתונאי שותק, חוקרת מושעית, תיקים שמתחילים להתגלות כמשהו אחר ממה שנראה במבט ראשון. אלה יסודות שיכולים לייצר חוויית קריאה עמוקה יותר מרוב ספרי המתח, שמסתפקים רק בפיתולים עלילתיים.

הקריאה עצמה זורמת. הספר לא ארוך, לא מכביד, ומצליח להחזיק עניין בלי רגעים מתים. במובנים רבים הוא גם כתוב נכון: הקצב מדויק, הפתיחות הדרגתית, והחיבור בין הדמויות נבנה לאט מבלי לדחוף בכוח סצנות שלא שייכות. מורגש שהושקעה מחשבה במינון של הדרמה ובחלוקה של המידע.

אבל למרות כל אלה, התחושה הכללית שנשארת אחרי הקריאה היא שהספר הזה היה יכול להיות יותר. יש בו רעיון חזק, יש בו בחירות אמיצות, אבל חסר בו חיכוך רגשי עמוק באמת. הדמויות מתפקדות טוב בתוך המסגרת של העלילה, אבל לא מצליחות לפרוץ ממנה החוצה ולהשאיר סימן. הן כתובות טוב, אבל לא תמיד חיות.

הפתרון לעלילה מגיע מהר מדי. בנקודה שבה מצופה מהסיפור להגיע לשיא, הוא דווקא ממהר להיסגר. לא נבנית מספיק קרקע מתחת לרגעים הדרמטיים. זה לא בהכרח פגם קטלני, אבל זה כן משאיר תחושת החמצה. משהו שהיה יכול להיטען במשקל נוסף, ובחר להישאר פשוט.

העובדה שהגיבור שותק כמעט לכל אורך הסיפור היא בחירה ספרותית מעניינת. לא רואים את זה הרבה. זה מצריך פתרונות יצירתיים של תקשורת, וזה יוצר ריחוק רגשי מובנה בין הדמויות. יש בזה אמירה, אבל גם סיכון. לאורך הזמן זה קצת שוחק את האפקט הראשוני, ולטעמי היה נכון להעמיק את זה יותר או להפתיע בדרך ההתמודדות.

ועדיין, בתוך גבולותיו, זה ספר שנעים לקרוא. הוא בנוי היטב, לא מתפזר, לא מעייף. הוא כן מצליח לייצר אווירה. הוא כן מצליח להעביר את התחושות של הדמויות, גם אם לא עד לקצה. הוא מתאים למי שמחפש ספר מתח שיש בו משהו נוסף, גם אם לא עד הסוף.

זה לא ספר רע. זה ספר טוב עם קצוות לא מהודקים, עם רעיון גדול שלא כולו ממומש. ולמרות זאת, אפשר בהחלט לקרוא אותו וליהנות. רק לא לצפות שהוא ילך איתך הרבה מעבר לעמוד האחרון.