אולי נזכרתי מאוחר מדי / חן לבקוביץ

אולי נזכרתי מאוחר מדי / חן לבקוביץ
הוצאת קתרזיס
165 עמודים

לפעמים דרך מכתבים ישנים שאנחנו מוצאים אחרי מותם של אנשים אנחנו פתאום נחשפים לדברים שלא ידענו עליהם.
פתאום אנחנו מגלים עליהם, על המצוקות, החששות, הדאגות.
ממכתבים כאלו נוצר הספר הזה שכתבה חן לבקוביץ ובו היא מספרת את סיפורה של חגית דרך זכרונותיה שעולים על הכתב.

חגית, בגיל שמונים, מתעדת את חייה מתוך בית אבות בשנת 2062. היא כבר נמצאת בתוך תהליך התפוררות איטי של המוח, הדמנציה זוחלת אל תוך מחשבותיה והיא מנסה להיאחז במילים. יש בזה משהו מדכא מאוד, כמעט חונק, כי כל עמוד מחדד את הידיעה שהסוף קרוב ושאין דרך לעצור את המחיקה. ובכל זאת, יש משהו מרתק באומץ הזה של לבקוביץ לבחור להכניס את הקורא פנימה אל תוך התודעה המתרסקת בלי מסננים ובלי חנופה.

הכתיבה נוגעת בנושאים הכי אינטימיים: זוגיות שנשחקת, נישואים שהחלו כהבטחה גדולה והתפוגגו לאט, אימהות שאינה אידילית אלא מלאה בספקות, אכזבות ותחושת זרות מול הילדה. לבקוביץ לא מהססת להציג את חגית באופן מורכב, לפעמים אפילו מעורר אי נוחות, והכנות הזאת מעניקה לספר אמינות חזקה. זה לא טקסט שמנסה ליפות את המציאות אלא להראות אותה כפי שהיא.

הספר מתנהל כמו יומן וידוי מתמשך שבו חגית מתקרבת בהדרגה אל הקצה. היא כותבת כדי להותיר אחריה משהו לבתה ענבל, אולי גם לעצמה, אולי רק כדי להחזיק עוד קצת במילים. ככל שהדפים מתקדמים כך ברור שהיכולת שלה מתפוררת מול עינינו. זה ספר שלא מציע נחמה ולא סיום מנחם, אלא מראה מפוכחת על מה שקורה כשאנחנו נעלמים מבפנים עוד לפני הגוף.

צריך לומר גם מילה על הבחירה הלשונית. לבקוביץ בחרה להכניס לשפה שיבושי כתיב והתרסקות תחבירית כדי לבטא את ההידרדרות של חגית. בהתחלה זה מרתק ומוסיף אותנטיות, בהמשך זה קצת מעיק. ובכל זאת, זה פגם קטן ביחס לכוחו של הספר כולו.

בסופו של דבר אולי נזכרתי מאוחר מדי הוא ספר קשה לעיכול אבל כנה ואמיץ מאוד. יש בו עומק רגשי, חשיפה אמיתית ויכולת נדירה להכניס את הקורא אל תוך חוויה אנושית מפורקת ומלאת אמת. ספר מעניין וראוי בהחלט לקריאה.