שמרי נפשך / קמה ורדי טהרלב

שמרי נפשך / קמה ורדי טהרלב
הוצאת עם עובד
255 עמודים

הספר הלא פשוט הזה הוא ספר התבגרות מרגש ומטלטל שסוחף את הקוראים למסע בנשמתן של שתי נערות שלכל אחת מהן סיפור מורכב של אובדן וכאב והחיבור ביניהן הוא זה שמייצר ספר כה חזק ונוגע שכמעט מפתיע שמדובר ברומן הביכורים של קמה ורדי טהרלב.
כבר בכריכה יש משהו מסקרן במבט של הדמות בה, ומכאן מתוך הכריכה המסקרנת המשכתי ונסחפתי.

תמר והולי הן שתי נערות שכל אחת מהן בורחת ממשהו שאין לו שם ברור. תמר בורחת מהשקט שאחרי האובדן, הולי מהשאלות שאין להן תשובה. הן נפגשות במקרה באוטובוס, אבל מהר מאוד מבינים שזה לא מקרה אלא התנגשות גורלית בין שתי נשמות צעירות שמבקשות שיראו אותן. הולי – נערה אנגלייה עם כריזמה בלתי יציבה, כמעט סוערת, שמדברת במהירות וחיה בקצבים משתנים. תמר – ישראלית מופנמת, סגורה, כואבת, שעד הרגע ההוא רק שתקה. הדינמיקה ביניהן בלתי צפויה ועם כל עמוד מתהדקת ונפרמת בו זמנית.

הספר נפתח באווירה ישראלית מאוד של צפון הארץ, מרחבים פתוחים של מטעים ובניאס, אבל די מהר המסע הזה עובר לאנגליה הכפרית, ושם דווקא מתבהרת התמונה. החוץ מתחלף, אבל הפנים נשארות רועשות. טהרלב בוראת את הדמויות שלה לא דרך תיאורים חיצוניים אלא דרך תגובות, מילים, טעויות קטנות. הולי לעיתים מאיימת בתזזיתיות שלה, ותמר מצידה נראית כמעט פאסיבית, אבל מה שמתפתח ביניהן הוא לא תלות אלא מרחב התגבשות של זהות.

יש רגעים שבהם הקריאה שוחקת. כמו תמר, גם הקורא לפעמים מרגיש מותש מהשינוי הבלתי פוסק, מהאינטנסיביות הרגשית של הולי, מההיעדר של מבנה עלילתי ברור. אבל בדיוק אז מופיעה שורה שתופסת אותך, שקטה אבל כנה, שמצדיקה את כל הדרך. הרגע שבו הולי נותנת לתמר מחברת לכתוב בה, והמשפט ההוא – “זו עוד התחלה של סיפור קטנטן ללא המשך?” – זה הרגע שבו הקוראת הופכת ליוצרת, שבו הסיפור משנה כיוון.

יש כאן כתיבה בשלה מאוד, עם אוזן פנימית מצוינת לדיאלוגים, לאינטונציות, לתנודות הדקות של הנפש. לפעמים נדמה שטהרלב יודעת לעצור בדיוק לפני שהטון נהיה מתייפייף או חינני מדי. אין פה התחנפות לקורא, אין הנחות. גם לא פתרונות. הסיום אינו קל, אינו מובהק, אבל הוא כן מדויק ונוגע.

זה ספר על קשר, על בדידות, על מסע, אבל בעיקר על אותו רגע שבו מישהו אחר רואה אותך ואתה מתחיל לראות את עצמך. בתוך כל הרעש והכאוס הרגשי של גיל ההתבגרות, שמרי נפשך מציע רוך אחר – כזה שלא מפחד מהכאב ולא מציע לו תרופה אלא פשוט מקשיב לו עד הסוף.
סקירה שאני שמח לכתוב כי מדובר ביצירה ראשונה שמצליחה להישמע אמיתית, לא מתאמצת, עם לב פתוח וסגנון שאפשר לזהות בו סופרת שתמשיך הלאה.