טביעות רגל / צפי טימור

טביעות רגל / צפי טימור
הוצאת רימונים
208 עמודים

אמא שלי נפטרה מוקדם מאוד, גם עבורה וגם עבורי.
כל מה שנותר לי ממנה זה זכרונות.
זכרונות הם תוצאה של הרבה דברים, מחשבות ותמונות שנמצאות במוח, שמות, קולות, משפחה שהכירה וגם מקום פיזי, בית, שכונה ועוד.
אני זוכר שכשחזרתי לבית ילדותי ואף גרתי שם בבגרותי כמה שנים עד שנמכר צצו לי זכרונות חדשים.
המסדרונות, החדרים, התריסים, פתאום ראיתי בדמיוני פלאשבקים של מראות חדשים שחזרו אלי עקב המקומות בבית.

הספר של צפי טימור מתרחש בדיוק באזור הנפשי הזה. ספר על בית שהאם הלכה ממנו, לא רק פיזית אלא גם נפשית.
על ילדות שחוזרת ונכנסת פנימה, לא רק לדירה אלא לזכרון, למי שהייתה, למי שהייתה אמא שלה, למי שהיו ביחד.
והדרך שלה לספר את זה לא ישירה, לא בנויה על “אז קרה כך” אלא על דיאלוג. בינה לבין דמות שהיא עצמה, רק ילדה. “הקטנה”.
המפגש הזה מאפשר כתיבה רגשית לא דביקה. יש בזה חיץ. יש בזה תחכום. יש בזה גם אמת.

לאורך כל הספר מורגשת אהבה גדולה של הכותבת אל הבית ואל המשפחה שהייתה בו.
אין כאן משפחה בעייתית, אין טראומה מודחקת או ניסיונות לייצר דרמה מיותרת. יש געגוע. יש קינה פשוטה אך מדויקת על איך הזמן מוחק הכל, גם את הקירות, גם את הריחות, גם את המילים שנאמרו פעם.
והמילים שכתובות כאן הן ניסיון לעצור את זה רגע לפני שזה אובד לגמרי.

הכתיבה של טימור אינה מתייפייפת אך כן נוגעת. יש בה תיאורים חושיים מדויקים, כמו הפמוטים של האם, כמו צעיף עם ריח בושם ישן, כמו אלבום הבולים של האב. כל חפץ מחזיק בתוכו נפש, כמו שהילדה הקטנה מחזיקה בתוכה את האישה שתהיה.

הספר הזה לא מתאים למי שמחפש עלילה סוחפת או טוויסטים. הוא מתאים למי שמבין שזכרון הוא פעולה גופנית. למי שאיבד מישהו ורוצה רגע לשבת איתו שוב על ספה ישנה בחדר ישן ולדבר.
הוא מתאים גם למי שההורים שלו עוד כאן. אולי בעיקר.