תועות בזמן / מרגרט אטווד

תועות בזמן / מרגרט אטווד
הוצאת מחברות לספרות
238 עמודים
מאנגלית: קטיה בנוביץ

תמיד מרגש לקבל ולקרוא ספר חדש של מרגרט אטווד שמוכיחה שגם בגילה המתקדם היא יודעת להביא ספרות מעניינת ומגוונת ולהפגין את שליטתה גם במילה הכתובה וגם בנושאים המרתקים שהיא בותכת עליהם.
ייתכן שדווקא בשל גילה אטווד ניגשת לנושא הזקנה בקובץ הסיפורים האלו ומביאה נקודת מבט מאוד מעניינת של הסופרת הנהדרת הזו.

"תועות בזמן" הוא קובץ של סיפורים קצרים שמורכב משלושה חלקים, ולמרות שאין לו עלילה אחת מתמשכת, יש בו חוט רגשי שקושר את הכל יחד. החלק הראשון והאחרון מוקדשים לדמויות נל וטיג, בני זוג מזדקנים שמתמודדים עם הזמן שחלף, עם האובדן שמרחף מעל, עם השגרה, עם מה שנשאר אחרי חיים משותפים. בחלק האמצעי יש סיפורים אחרים, יותר חופשיים סגנונית, חלקם בדיוניים לחלוטין, עם נגיעות של מדע בדיוני, היסטוריה אלטרנטיבית, פילוסופיה, ואפילו חייזרים. זה מפתיע, אבל אצל אטווד זה גם מרגיש טבעי, כאילו המעבר בין סיפור אישי לחזון קיומי על המין האנושי הוא בסך הכול עוד פנייה בשביל שמוביל ביער של הזיכרון.

הסיפורים על נל וטיג הם כנראה הלב של הקובץ. לא בגלל שהם הכי מרגשים או הכי טובים מבחינה טכנית, אלא בגלל שהם הכי קרובים, הכי אנושיים, הכי חשופים. יש בהם כאב, אבל גם השלמה. אטווד כותבת כאן כמו מי שמכירה היטב את תחושת הבדידות שמגיעה כשאדם נשאר אחרי מותו של אדם אחר. אבל היא לא מתמסרת לרגשנות. להפך, היא נוגעת בזיכרון ובאהבה בדיוק באותה טבעיות שבה היא מתארת דיאלוג או הליכה ביער. לפעמים זה סיפור קטן על ניסיון ללמוד עזרה ראשונה, ולפעמים זו התבוננות חכמה על מה נותר ממך כשאתה נשאר לבד. תמיד זה כתוב בדיוק, בלי הצטעצעות, עם נגיעה ישירה בלב.

בחלק האמצעי הסיפורים מקבלים תפנית. אטווד בוחנת את העולם מבעד לעדשה רחבה הרבה יותר. יש כאן סיפור על דמות היסטורית שמביטה מהעולם הבא על האנושות, סיפור אחר מתאר חייזר שמבודד אנשים כדי לחשוף בפניהם סיפור אנושי מטלטל, ויש גם סיפור שמרגיש כמו הומאז' ל"סיפורה של שפחה" רק ממרחק אחר של זמן. אלה לא סיפורים שלוקחים את עצמם ברצינות תהומית. להפך, יש בהם משחק, ניסיון, רעננות של מישהי שלא מפחדת לנסות משהו חדש גם בגיל שמונים ושלוש. זו לא חוכמה של זקנה, אלא חירות של מי שכבר לא צריכה להוכיח כלום לאף אחד.

ולמרות המגוון, הספר מרגיש מגובש. לא תמיד הסיפורים מתחברים זה לזה באופן ישיר, אבל יש בהם תחושת זמן משותפת. הזמן כאן הוא לא רק נושא, הוא חומר הגלם של כל סיפור. הזמן שמרחיק, הזמן שמטשטש, הזמן שמגלה מחדש. ובתוך כל זה, הקול של אטווד נשאר ברור, חד, לעיתים ציני, לעיתים עדין, אבל תמיד חכם. זו לא רק כתיבה של סופרת ותיקה, אלא של מישהי שלא איבדה את חדות הראייה שלה, גם אם היא בוחרת להביט בזוויות אחרות, לעיתים שקטות יותר, לעיתים מרוחקות.

"בתועות בזמן" אין רגע אחד גדול. אין סיפור אחד שאפשר לומר עליו שהוא הלב של הכל. זה ספר של קווים עדינים, של מצבים קטנים, של תובנות שנשארות איתך גם אחרי שאתה עובר לסיפור הבא. זה ספר שדורש מהקורא לעצור, להקשיב, לא למהר. לא כל קובץ סיפורים מצליח לייצר אפקט רגשי מצטבר, אבל זה כן. בזה הכוח שלו. בזה גם הקסם.