העולם הבא, אנתולוגיית מדע בדיוני

העולם הבא, אנתולוגיית מדע בדיוני
הוצאת תשע נשמות
150 עמודים
מאנגלית: יותם בנשלום, יורם נסלבסקי

הדבר הראשון ששמתי לב בחלק מהסיפורים באסופה הזו הוא שאני מכיר את הסיפורים האלו, חלקם אני זוכר מסרטים ממש מפורסמים וחלקם אני זוכר שהרעיונות שלהם היוו בסיס לסרטים מפורסמים, אבל לא רק בגלל זה הסיפורים באסופה הזו הפכו לקלאסיקות.
מה שמיוחד בקובץ הסיפורים המאוגדים בספר הזה הוא שהקו המתווה אותם עוסק באנושיות ובקריאת המציאות ואולי באזהרה מפני העתיד לבוא.
בכולם יש איזה מסר דידקטי לא מאולץ אלא בונה, מסר של לאן פניה של האנושות, מה מטרתו של החזון הטכנולוגי ולאן אנחנו עוד יכולים להתפתח.
הקריאה באוסף הזה יכולה להועיל לא רק לאוהבי הז'אנר אלא לתת פתיח למחשבה חופשית ובונה עבור כל בן אנוש.

הסיפורים שבחרו המתרגמים והעורכים לא מתמקדים בטכנולוגיה כמטרה אלא ככלי שמציב מראה. לא מדובר במדע בדיוני סוחף של חלליות ורובוטים עם רגשות אלא בטקסטים שחושפים את הקרעים של האדם, את הפחדים, את הבדידות, את הפער בין ידע לכוח, בין זיכרון לזהות. אפילו הסיפורים שנכתבו לפני יותר מחמישים שנה לא מרגישים מיושנים אלא מדויקים מדי, כאילו נכתבו אתמול.

קחו למשל את הסיפור "הכוכב" של ה"ג וולס. זו לא נבואה אסטרונומית אלא סיפור על קטסטרופה עולמית שמסופר דרך עיניים אנושיות קטנות. התחושה היא של עולם שמתעקש לא להבין את סימני האזהרה כי הוא עסוק בעצמו. זה לא משנה אם מדובר במדען או באזרח רגיל, הסיפור מציע מבט צלול על הנטייה האנושית להכחיש את מה שמאיים לשנות הכול.

בצד השני של הספקטרום עומד פיליפ ק. דיק, עם שני סיפורים ששואלים שאלות על תודעה וזיכרון, על האותנטיות של החיים עצמם. האם אני מי שאני בגלל מה שעברתי או בגלל מה שתוכנת בי לחשוב שעברתי. הרעיונות האלה מוכרים לכל מי שראה את "בלייד ראנר" או "זיכרון גורלי", אבל הקריאה בטקסטים עצמם מרסקת את הפילם הנואר ומחזירה את השאלות לרחוב. דיק לא מתעסק בעתיד, הוא חופר בעכשיו. בטשטוש הגבולות בין תודעה לבין מציאות, בין רצון חופשי לבין מניפולציה.

גם שאר הסיפורים, אם זה "האדם שהתפתח" של המילטון או "הזקיף" של קלארק, לא באמת עוסקים במה יקרה בעתיד אלא שואלים מה כבר קרה לנו. האנושות כפי שהיא עולה מהאנתולוגיה הזו היא לא גיבורה ולא רעה, היא פשוט עייפה, אבודה, מרדדת את המוסר למדע ואת הרגש לטכנולוגיה. לפעמים זה כואב לקרוא, לפעמים זה יפה מדי בשביל להתנגד.

זאת לא אנתולוגיה שמתיימרת להקיף את כל המדע הבדיוני, אלא בחירה ממוקדת שמנסה לעמת אותנו עם רעיונות שהשארנו מאחור. היא לא נועדה להרשים או לרגש אלא להניח על השולחן כמה שאלות ישנות שהפכו פתאום לחדשות. מי אנחנו. מה אנחנו זוכרים. לאן הולך הגוף הזה שקוראים לו מין אנושי. והאם אפשר עדיין לבחור אחרת.