מה שנצרב / גל אלגר

מה שנצרב / גל אלגר
הוצאת קינמון
407 עמודים

אני לא אדם שחושש מספרות קשה או ספרות שיש בה טריגרים. התמודדתי בעבר ואני תמיד מתמודד עם טקסטים מאתגרים ומעוררי מחלוקת. נהפוך הוא, אני מעדיף טקסטים כאלו לפעמים כי לטעמי ספרות לא אמורה להיות מלטפת. היא אמורה לספר לנו משהו, לייצר אצלנו רגש, תחושה, כאב, אהבה ואף סלידה.
אפשר לומר שיש בספר הזה כל מה שציינתי.
אני מכיר את גל אלגר כמה שנים טובות ועוקב אחרי הכתיבה שלה ואחרי העשייה הספרותית שלה כעורכת וכמוציאה לאור והספר הזה משדר לי כמה גל היא סופרת רבת שכבות ומימדים שמסוגלת מצד אחד לכתוב את אשתר ומצד שני להוציא ספר שהתוכן שלו כל כך מעורר מחלוקת ועל זה אני מפרגן בגדול.

מה שנצרב הוא רומן כבד, ארוך ולא מתפשר שמתאר חיים של ארבעה אחים ואחיות שגדלו בתוך בית אלים, קר ומנוכר. האלימות בספר היא לא רק פיזית אלא נפשית, סמויה ומעוותת. לא מדובר בעוד תיאור צפוי של הורה מתעלל אלא במערכת שלמה של שקרים, הכחשות והפחדות. גל אלגר מציירת את הבית הזה כמו תא לחץ, מקום שבו הילדים נאלצים לפתח דרכי הישרדות שמכתיבות את כל עתידם.

הגיבורה המרכזית דניאלה היא אמנית, צלמת וציירת שהחיים בתל אביב התרסקו לה מתחת לרגליים. היא מוצאת את עצמה חסרת פרנסה, רעבה ומושפלת אחרי שסירבה לשכב עם הסוכן שלה ואיבדה את החוזה. בחוסר ברירה היא חוזרת לחיפה אל אחיה הגדול גלעד. החזרה הזו הביתה היא כמו בליעת רעל. מצד אחד יש שם ביטחון חיצוני, קורת גג וכסף. מצד שני יש שם את גלעד עצמו, שמורכב, פגוע ולא תמיד מוכן להיות המושיע ללא מחיר.

היחסים בין דניאלה וגלעד הם הלב הפועם של הספר וגם מה שהופך אותו לטקסט קשה מאוד לקריאה. יש כאן תלות הדדית שמתחילה באהבה משפחתית בסיסית ונגררת למחוזות אסורים של שליטה, אלימות מינית וגילוי עריות. אלגר לא עושה הנחות ולא משאירה מקום לספק שזה תוצר ישיר של הבית שבו גדלו. זה לא קשר רומנטי אלא קשר מנוון, פגום ומסוכן לשני הצדדים. מה שמערער ומורכב במיוחד זה שאלגר לא הופכת אף אחד מהם לקריקטורה של קורבן או מפלצת. שניהם בני אדם פצועים שמנסים לשרוד ונדחפים אחד אל השני כי אין להם אף אחד אחר.

אני חושב שאחד הדברים שהספר עושה טוב זה לא לייפות. השפה ישירה, בוטה ומלאה דיאלוגים טבעיים מאוד. יש פה המון קללות, המון מיניות בוטה והמון אלימות שמתוארת בלי פילטרים. לפעמים זה מרגיש כמעט מוגזם אבל בעיני זה עובד כי זה משרת את הסיפור. הבית שבו גדלו האחים לא איפשר להם ללמוד איך לאהוב או איך לכבד את הגבולות של עצמם ושל אחרים.

העובדה שהספר ממוקם בחיפה מוסיפה לו אמינות. הרחובות, השכונות, הים, הדירות הישנות. אתה מרגיש שזה לא סיפור תלוש אלא ישראלי מאוד. זה לא מובן מאליו בספרות מקורית כי הרבה פעמים נוף ישראלי הופך סתמי או גנרי כאן זה לא. חיפה בספר הזה היא גם תפאורה וגם דמות שמעצבת את החיים של הגיבורים.

מצד שני אני חייב גם להעיר שהספר הזה לא חף מבעיות. הוא ארוך מאוד ולעיתים נמרח. יש בו חזרות מסוימות על אותם ויכוחים בין האחים או על אותם זיכרונות טראומטיים. לפעמים הרגשתי שאני מבין את הפצע כבר בעמוד 150 אבל עוד 250 עמודים חופרים בו שוב ושוב. גם מערכת היחסים בין דניאלה לגלעד לפעמים מתוארת בעוצמה כל כך גדולה שהופכת כמעט לפורנוגרפית ברגש שלה. יש בזה עוצמה אבל גם סכנה של ניצול רגשי של הקורא.

אני לא חושב שזה ספר לכולם. ממש לא. צריך להיות מסוגלים לקרוא על גילוי עריות, על אלימות משפחתית ועל מערכת יחסים תלותית שמפרקת את הנפש. אבל אני גם לא חושב שאלגר כותבת את זה כדי לזעזע סתם. בעיני היא מראה בעקביות איך אלימות משפחתית לא מסתיימת בילדות אלא ממשיכה להרוס חיים שלמים גם כשאתה מבוגר וחושב שהשתחררת.

בסוף אני חושב שזה ספר אמיץ. הוא לא מלטף אותך ולא מציע נחמה זולה. הוא מאלץ אותך לראות את מה שרובנו מעדיפים לא לראות. זה לא הופך אותו מושלם או נקי מבעיות אבל זה בהחלט הופך אותו לראוי לקריאה למי שיכול ויודע להתמודד עם תוכן קשה מאוד. מי שמחפש רומן רך, מנחם או מרגיע לא ימצא כאן כלום מזה. מי שמוכן להתעמת עם מציאות לא נעימה יקבל ספר שנשאר איתו הרבה אחרי הסיום.