אימה בהר / שארל־פרדינן ראמי

אימה בהר / שארל־פרדינן ראמי
ספרית רות
158 עמודים
תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית דבר: רמה איילון
סדרת עולם הנהדרת של ספרית רות שלוקחת אותנו לספרות משובחת חובקת עולם מהשלג של לונגבריאן ללונדון של "אושר" עד לאלפים השווייצרים מעבר לסיור ספרותי מרתק היא גם מביאה לנו שפות שונות של ספרות סגנונות שונים ומגוונים וזה כיף בעיני להסחף אחר העולמות השונים ואחר סופרים וספרים שלא הכרתי קודם.

"אימה בהר" הנובלה המרתקת הזו של ראמי סופר שלא הכרתי קודם סחפה אותי בתחושות ובהשראה בין ספרות טבע ותיאורי טבע ספרותיים או ספרי מסעות כאלו ואחרים לבין ספרות האימה של תחילת המאה העשרים כאלו שאתה חש את המתח והפחד מכל כיוון אבל זה לא צועק לך "אימה" לפעמים מספיקה הלחישה.

העלילה עצמה פשוטה ומאוד חזקה חבורה של רועי בקר מהכפר מחליטה לחזור אחרי עשרים שנה שלא העזו לעלות עקב אסון ישן ופחד מחלחל, זה חלק ממה שעושה את הספר כל כך טעון זה לא סתם פחד טבעי אלא פחד ישן שמבעבע בזיכרון של הזקנים והצעירים להעלות את העדר ומתעקשים להתעלם ממנו עד שההר מזכיר לכולם למה הם פחדו ממנו מלכתחילה.
זו בדיוק האימה השקטה שמבעבעת לאורך כל הספר האימה שלא מתפרצת בצעקה אלא נטמעת בכל פרט בקרקע הקורסת במבטי הרועים בשתיקות שלהם באוויר הדחוס של ההר שמרחף כמו ישות אדישה ואכזרית ראמי מצליח לכתוב מותחן בלי טריקי עלילה בלי מפלצת שבורחת ממערה אלא מפלצת שהיא האדמה עצמה שמאיימת לשקוע ולבלוע אותך והוא עושה את זה בשפה פיוטית מאוד לפעמים כמעט מקראית עם חזרות וניגונים פנימיים כמו תפילה חרדה.
זה לא רק ספר על איתני טבע אלא על מה שהפחד עושה לאנשים עצמם יש פה אלמנט פסיכולוגי חזק איך הפחד הישן שנדחק נשאר אצל הזקנים כמו טראומה בזמן שהצעירים רוצים להדחיק אותו ואז כשהם עולים לשם זה מתפוצץ להם בפרצוף, הפחד נהיה מחלה מדבקת שעוברת מאחד לשני בלי מילים בלי דרמה גדולה רק מבט שתיקה התפרקות איטית שבסוף שוברת את כולם, זה מה שהופך את הספר הזה לאימה אמיתית בלי אפקטים בלי דם אלא פחד שמכרסם מבפנים.

הכתיבה של ראמי מדויקת גם כשהיא מתארת את הנוף וגם כשהיא נכנסת לראש של החבורה שעלתה למרעה ההר הגבוה ומתעקשת להישאר והספר חופר עמוק לתוך החרדה הקולקטיבית הזו החרדה שמתחילה כלחש עובר מדמות לדמות עד שהיא משתלטת על כולם כמו מחלה אני לא חושב שזה מקרי שיש בזה ניחוח של לאבקראפט לא הסיפורים עם המפלצות הקדומות אלא התחושה הזו שיש משהו נורא ובלתי נתפס שמסתתר מאחורי העולם המוכר.
ההשראה הזו מורגשת ביצירות מאוחרות יותר בכל מקום שבו הטבע הוא לא סתם תפאורה אלא איום קיומי שבו הפחד הוא לא פעולה אלא מצב נפשי קהילתי מדבק קל לראות את זה בספרות האימה הפסיכולוגית בסרטי אסון טובים שמבינים שהאויב האמיתי הוא ההתפרקות הפנימית של האנשים ולא רק המפולת החיצונית ואני חושב שראמי היה שם קודם עם המבט החומל והאכזרי גם יחד על הדמויות שלו.

מה שמיוחד פה בעיני זה השקט של המתח ראמי לא כותב סצנות אקשן הוא לא מרגיש צורך להרים את הקול הוא לוחש והקורא מרגיש את הקרקע זזה מתחת לרגליים זה ספר שקורא לך להיות ערני לאדמה לבני אדם לחולשות שלנו לחשש שמדביק ומרעיל אותנו בלי קול ברור ודווקא בזה הוא מפחיד באמת לא בצעקה אלא באנחה זו חווית קריאה ששווה לעצור בשבילה ולהסתכל על ההר שמולך אחרת להקשיב לו להיזהר ממנו ובעיקר להיזהר מהחברים שלך מהמשפחה שלך ומהשקט שבו הפחד עובר מאחד לשני ומספיק שלמישהו אחד ירעד הקול כדי שההדף יפיל את כולם.
מומלץ מאוד.