פילוסופים נגד אלוהים / ג'רמי פוגל

פילוסופים נגד אלוהים / ג'רמי פוגל
הוצאת רדיקל/ הבה לאור
100 עמודים

בואו נתחיל מזה ששילוב בין שתי הוצאות מעולות כמו רדיקל והבה לאור צריך להצדיק את עצמו ולהוציא משהו ממש מעניין וכשמדובר בכותב שנון כמו ג'רמי פוגל אז בכלל הציפיות הן בשמים.
בג'רמי נתקלתי לראשונה בהיותי בוגר תכנית מנדל למנהיגות בנגב וכעמית בתכנית הבוגרים של מכון מנדל ואהבתי מאוד את הדרך בה הוא מדבר ומרצה ותענוג להקשיב לו אז על אחת כמה וכמה לקרוא אותו ואת הגיגיו.
מעבר לכך אני אדמין בעמוד הפייסבוק האתאיסטי הגדול ביותר בישראל שמייצג קהילה גדולה של אתאיסטים, אגנוסטים ו/או סקרנים ובהיותי כזה אני עצמי מקדם את החילוניות כערך חשוב, את הטלת הספק והבחירה החופשית והספר הזה די עושה לי סדר שגם ככה לכאורה קיים בתפיסת עולמי בכל הנושאים שחשוב לי לדבר עליהם ברשתות החברתיות.
ועכשיו לספר עצמו ולמה שפוגל כותב.

פוגל לא כותב כאן ספר הדרכה לאתאיסט המתחיל ולא מניפסט לוחמני שמבקש להוכיח שאין אלוהים. הוא לא מציע אמת מוחלטת ולא מבטיח גאולה חילונית. הוא עושה משהו הרבה יותר מעניין והרבה יותר קשה. הוא מבקש להציב סימן שאלה מחודד במקום שבו כל כך הרבה אנשים התרגלו לסימן קריאה. המטרה שלו וכך הוא מצהיר בגב הספר היא להחזיר את השאלה.

זו עמדה נוחה למי שכבר נמצא במחנה החילוני ספקני ואני לא מתכחש לזה שאני עצמי כזה. אני חי ונושם את ההיגיון שמציע פוגל. אבל הקריאה בספר הזה מאפשרת לי לבחון אותו מחדש ולהיזכר שהמובן מאליו שלי לא חייב להיות מובן מאליו של האחר.

פוגל לא מתיימר לחדש את כל הטיעונים. הוא יודע היטב שהביקורת על הדת נכתבה ונכתשת אלפי שנים לפניו והוא מביא את הגדולים שביניהם. דיוויד יום שמערער על קשר סיבה ותוצאה ועל הרעיון של מתכנן תבוני עם טיעון השען המפורסם שלו. הטיעון שכביכול אפשר לדחות אותו בשנייה כי הוא מניח שהעולם הוא כמו שעון אבל העולם הוא אורגניזם מורכב ואקראי שלא תוכנן מראש. פוגל לא עוצר שם. הוא קושר את זה לדארווין ומראה איך התיאוריה האבולוציונית עוקרת את ההסבר התיאולוגי מהשורש בלי להחליף אותו ביד אלוהים אלא בסיפור של טעויות, ברירה והצטברות.

ההומור של פוגל הופך את כל זה לנגיש. זו אחת מהתכונות שהופכות אותו למרצה מרתק וגם לכותב מצוין. הוא לא מתייחס בכובד ראש פתטי לשאלת האל אלא נותן לה להתרסק בחיוך. הוא חוזר על משפטים כמו "ברור! ברור!" כדי להדגים את המגננה הדתית. הוא לא מנסה להעליב אלא פשוט להראות כמה היא דקה כשמקלפים ממנה את הריטואל ואת הסמכות.

כשהוא עובר אל סוקרטס ואפלטון, פוגל מציע רגע של צלילות רפלקטיבית. הוא מראה שסוקרטס לא היה כופר במובן הפשטני אלא מסרב לקבל סמכות דתית רק כי היא סמכות. זה לא אקט של מרד נעורים אלא נאמנות עיקשת לתבונה. המשפט נגדו הוא על כפירה אבל למעשה זו כפירה באמון העיוור לאלים ולמדינה שמצופפת שורות מאחורי המיתולוגיה. הוא מסרב להתחייב למה שהוא לא יודע. זו עמדה שאני אישית מאוד מזדהה איתה כי בסוף גם אני לא טוען שאני יודע.

הדיון עובר גם לסימון וייל שמוסיפה רובד אחר. היא לא רק שואלת האם יש אל אלא איך ראוי לדבר עליו. היא אומרת שלא מוטל עלינו להאמין באלוהים אלא לסרב לשקר בשמו. זו עמדה מוסרית, לא לוגית, שמסרבת להצדיק עוול בשם קדושה. יש בזה עומק שמדבר גם לאתאיסטים. הרי בסוף הוויכוח על אלוהים הוא לא רק על קיום ישות אלא על אופן השימוש בשם שלה.

סקסטוס אמפיריקוס, עוד תחנה יפה בספר, מציע את אחת הגרסאות המלוטשות ביותר של הספקנות. הוא לא אומר אין אלים אלא שאין סיבה טובה לחשוב שיש. הוא מפרק את כל האפשרויות בלוגיקה קרה ומראה שהן לא מסתדרות עם המציאות או עם עצמן. הוא לא מבטל את הדת עם קללה או גיחוך אלא עם משפט מסודר שמושך את הקרקע מתחת ליסודות שלה.

יש בספר הזה גם מימד אישי. לא רק בגלל הטון המוכר והמדבר בגובה העיניים אלא גם בגלל שהסיום שלו הוא בציטוט של לאונרד כהן. כששאלו אותו אם הוא מאמין באלוהים הוא אמר אני לא מאמין באף גרסה של אלוהים שאני בעצמי יכול לחשוב עליה אבל לפעמים יש בי תיאבון עמוק לתפילה ואני מתפלל. זה סיום נפלא בעיניי כי הוא לא משאיר את האתאיזם כמבצר קר של רציונליות. הוא מודה באנושי. בצורך. בפער בין מה שאני חושב לבין מה שאני מרגיש.

ככה פוגל מצליח לכתוב ספר קצר אבל מורכב. הוא לא מציע תשובות אלא שואל שאלות אבל עושה את זה עם ידע, הומור ויושר. הוא לא מנסה לגייס אותך למחנה שלו אלא לדגדג לך את המוח. לגרום לך לבדוק את ההנחות שלך מחדש. גם אם אתה אתאיסט גאה כמוני או דתי אדוק או איפשהו באמצע.

זו קריאה מומלצת לכל מי שמוכן להתמודד עם המחשבה שלו. לא כי הוא ימצא כאן בשורה חדשה אלא כי הוא יזכה בהזדמנות נדירה להסתכל על הדברים מחדש בעיניים צלולות יותר. הספר הזה מכבד את הקורא שלו בזה שהוא לא מחליט בשבילו אלא מאפשר לו לחשוב. וזה, בעיניי, הדבר הכי חשוב שפילוסופיה יכולה לעשות.