סוף־סוף / אדוארד סנט אובין

סוף־סוף / אדוארד סנט אובין
ספרית פועלים
189 עמודים
מאנגלית: דבי אילון

אני ממעט להשתמש במושג "ספרות מופת" אבל סדרת ספרי פטריק מלרוז של סנט אובין זו ספרות מופת. גם בגלל הכתיבה החדה והביקורתית של המחבר על החברה האריסטוקרטית המתנשאת וגם בגלל דמותו הטראגית של פטריק מלרוז שנבנית ומשתנה ספר לספר ונוצרת כאן אוטוביוגרפיה בדיונית עמוקה וכואבת עד אימה. הספר הזה עושה לי ונראה לי לקוראים רבים קלוז'ר לסדרה הזו, אולי פחות מזעזעת וגרפית אבל יותר מהורהרת, עמוקה ומכאיבה בשתיקה שלה.

הספר מתרחש כמעט כולו סביב טקס הלוויה של אמו של פטריק. זו לא רק מסגרת עלילתית אלא בחירה סגנונית שמשרתת את כל המהלך. זו אווירה קפואה, כמעט טקסית, שבה פטריק מוקף במבטים ריקים ובהעמדות פנים של המעמד הגבוה. שיחות סתמיות שמכסות על מוות ממשי.

סנט אובין מוותר כאן על אפקט השוק. אין התפרצויות זעם, אין סצנות של התמכרות או התעללות שמבעיתות את הקורא. זו כתיבה שמפשיטה את הדרמה המיידית כדי להישאר עם חומר הגלם האמיתי של הטראומה. לא קתרזיס אלא מבט יבש וכואב על מה שנשאר. אין סליחה גדולה, אין פיוס מרגש. יש קבלה של העובדה שהאם מתה והייתה חלק מההרס שלו.

אבל יש גם ניסיון להתבונן קדימה. לא בצורה רומנטית אלא מפוכחת. פטריק מבין שהוא לא יכול לתקן את מה שנשבר בילדות שלו. אבל הוא יכול לבחור להפסיק את מעגל ההרס. בספרים הקודמים הוא נמלט למילים, לסמים, לאלכוהול. כאן הוא מנסה משהו אחר. שתיקה. נכונות לעמוד בתחושת חוסר הישע בלי לרוץ לטשטש אותה. זה לא מציע גאולה נוצצת אלא אפשרות לחיים פחות גרועים.

הכתיבה עצמה חדה אבל מהוסה יותר מבספרים הקודמים. פחות סאטירה מתריסה ויותר תצפית רגישה ומכאיבה. סנט אובין לא מוותר על הביקורת החברתית אבל הוא מרוכז פחות בלחשוף את הצביעות של החברה הבריטית ויותר בלפגוש את הפצע הישיר של הדמות. זה הופך את הספר לפחות נוצץ אבל אולי ליותר כן.

מבנית, זה ספר דחוס מאוד. רובו מתרחש במהלך שעות ספורות. כמעט אין תנועה חיצונית, המתח כולו פנימי. זה יכול להיתפס כסטטי או יבש אבל זו בחירה ברורה שלא מאפשרת לקורא לברוח. להישאר עם הדמות במקום שבו היא לא יכולה עוד לשקר לעצמה.

זו בעיני סגירה אמיצה לסדרה. היא לא מרעישה אבל היא נוגעת עמוק. היא לא מציעה נחמה זולה אלא מבט קר ומדויק על האפשרות להפסיק להרוס את עצמך גם אם אי אפשר למחוק את מה שהיה. זו הסיבה בעיני לקרוא את הסדרה הזו יותר מפעם אחת. כי היא לא עוסקת רק במה קרה אלא באופן שבו אפשר או אי אפשר לחיות עם זה.