נא לא לרסס / אורית זמיר

נא לא לרסס / אורית זמיר
הוצאת שתים
107 עמודים

הספר הזה עניין אותי מהרבה מאוד סיבות, אבל הסיבה העיקרית שהוא עניין אותי זה כי אני מגדל תיקנים לוחשים.
כשאני אומר לאנשים שאני מגדל תיקנים לוחשים, רק מזכיר את השם "תיקן" מתחילים התלחשויות, עיקומי שפתיים, הבעות גועל ומילים שלא כותבים אותם בסקירה.
הפחד האנושי הזה מהתיקניים למיניהם הוא די מדהים והולך שנים רבות אחורה. גם אם מדובר בתיקנים לוחשים, זן שקט ועדין שלא מזכיר במאום את אותם חרקים מעופפים שמטרידים אותנו בבית שלנו.
אני לא כאן לשכנע את הקוראים שמדובר בחרקים ידידותיים ונעימים, גם אני עצמי מתחלחל מתיקן גרמני שמפתיע אותי באמצע הלילה.
יש בחרדה הזו משהו אנושי ולכן הספר הזה סקרן אותי מאוד.

כשהתחלתי לקרוא את "נא לא לרסס" הרגשתי שאני מציץ ליומן אישי מאוד חשוף. אורית זמיר לא מנסה לייפות את הפחד שלה, לא להקטין אותו ולא להסביר אותו במונחים פסיכולוגיים מתוחכמים. היא פשוט פותחת אותו לרווחה. מדובר בפחד קונקרטי, יומיומי, כמעט מגוחך לפעמים אבל כזה שמנהל חיים שלמים. פחד מג'וקים.
היא מתארת איך הפחד הזה שולט בה, איך הוא מתפרץ במקומות לא צפויים, איך הוא גורם לה להרגיש תלותית בחסדי אחרים. יש משהו מאוד אנושי בזה. פחד לא תמיד נשמע הגיוני למי שלא חווה אותו.

הספר בנוי כמו רצף של רשימות קצרות, מחשבות, מכתבים והתכתבויות. הוא לא רומן קלאסי ולא מסה אקדמית. הוא כמו תיעוד של תהליך טיפולי. הפסיכולוגית, תיאה, מציעה לאורית להתמודד עם הפחד בהדרגה והמשימות שהיא מקבלת הן לפעמים מגוחכות לפעמים כואבות ולפעמים פשוט מאוד אמיצות. היא צריכה להסתכל על תמונות של ג'וקים לאמץ ג'וקים מפלסטיק ולדבר על הפחד בלי לייפות אותו.
באופן אישי אהבתי את הפירוק הזה למשימות ולרמות פחד. זה הזכיר לי איך כל אחד מאיתנו מחלק לעצמו משימות קטנות כשהוא מתמודד עם משהו גדול מדי לעיכול בבת אחת.

הכתיבה של אורית ישירה מהירה ולפעמים אפילו אובססיבית. היא קופצת מזיכרונות ילדות לאימהות שלה לילדים שלה ליחסים עם ההורים שלה ולמחשבות על ג'וקים בפינה של המטבח. זה ספר שמרגיש מאוד דחוס רגשית למרות שהוא קצר.
מה שאני מעריך בו במיוחד זה הכנות. היא לא מציגה את עצמה כגיבורה שניצחה את הפחד אלא כמי שמנהלת איתו משא ומתן יומיומי.

ההומור שמובטח בגב הספר באמת קיים אבל הוא לא במובן של סטנדאפ. אין כאן בדיחות גדולות או סלפסטיק אלא הערות שנונות מבט עצמי קצת אירוני וחיוך עקום שמנסה להקל על משהו שהוא באמת לא קל. זה לא ספר מצחיק בקול רם אלא כזה שגורם לך להנהן ולהגיד לעצמך טוב זה מצחיק כי זה כל כך נכון.

הספר הזה לא ספר על ג'וקים כמו שהוא ספר על פחד. על זה שפחדים הם לפעמים לא רציונליים לא הגיוניים אבל אמיתיים לגמרי. על זה שהם לא נעלמים גם כשאתה יודע שאין סיבה לפחד. והוא גם על זה שפחד הוא חלק ממי שאנחנו גם כשאנחנו מנסים להעמיד פנים שאנחנו חזקים.

בסוף הקריאה נשארתי עם תחושה של אינטימיות. כאילו מישהי ישבה מולי וסיפרה לי בכנות על הדבר שהכי מביך אותה. זה לא ספר מושלם יש לו חזרתיות יש קטעים שיכולתי לדלג עליהם אבל הוא כן מצליח להיות משהו אמיתי. ואני אוהב ספרים אמיתיים כאלה שלא מתביישים להיות מה שהם.

לסיכום זה ספר קצר אישי וחד שמצליח לגעת בעצב חשוף מאוד. הוא לא ירפא לכם את הפחד מג'וקים אבל אולי יגרום לכם להבין אותו קצת יותר. וגם אם לא זה פשוט ספר טוב על להיות אנושי.