מטיגארי / נגוגי וה ת'יונגו

מטיגארי / נגוגי וה ת'יונגו
הוצאת בבל
188 עמודים
תרגום: מורן ביקל
את הספר הזה שנכתב במקור בשנת 1986 ותורגם לפני 18 שנה לעברית בחרתי לקרוא בין השאר כי אני מעוניין להיחשף לספרות אפריקאית ככל האפשר.
עד כה קראתי מעט ספרות מזרח אפריקאית ובעיקר ספרות צפון אפריקאית ערבית או דרום אפריקאית של ג'ון קוטזי ואחרים ובהמשך אני אמשיך לחפש ספרים ממדינות מזרח ומרכז אפריקה.
ההתרשמות שלי מהספר הזה היא חזקה מאוד ודי קיבלתי את מה שרציתי בקריאתו ומה שציפיתי למעשה לקבל ממנו אחרי שקראתי את הנושא בו הספר עוסק.

כבר מהפרק הראשון הבנתי שזה לא ספר שמתבייש להגיד את האמת בפרצוף. נגוגי לא מנסה ליפות או לרכך את המציאות הקשה של קניה הפוסט קולוניאלית. הוא מציב מול הקורא עולם שבו הלבנים אולי עזבו פורמלית אבל השלטון והכוח עברו לידיים מקומיות שלא פחות מנצלות ודורסות את העם. אני הרגשתי בקריאה שזה סוג של אזהרה או כתב אישום לא רק נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי אלא גם נגד ההנהגה האפריקאית שהמשיכה את הדיכוי.

אחד הדברים שהכי תפסו אותי זה כמה שהספר הזה פוליטי בלי להתייפייף. זו לא ספרות שמנסה להיות ניטרלית או לתת "שני צדדים". נגוגי זועם. מטיגארי חוזר מהיער אחרי מלחמה בשלטון הלבן כדי למצוא את ביתו ואת אדמתו בידיים של משתפי פעולה. הדמות הזו היא גם אדם מאוד מוחשי עם חגורת כדורים ותשוקה לצדק וגם מין משיח או סמל גדול יותר. לא יכולתי לקרוא אותו סתם כלוחם גרילה אלא כמשהו מיתי – כמו ישו שחוזר לדרוש צדק חברתי.
במהלך הקריאה חשבתי הרבה על השאלה של קולוניאליזם ואיך הוא לא נגמר בזה שהבריטים הולכים. זה הרגיש כמו תמרור אזהרה שגם אחרי עצמאות אפשר להישאר עבדים בשיטות חדשות. כל הסיפור על בית שנלקח והמערכת המשפטית שמגינה על החזקים הוא פשוט אלגוריה למה שקרה במציאות. אני חייב להודות שזה קצת זעזע אותי לחשוב על זה גם בהקשרים אחרים, כולל ההקשרים שלנו כאן.

מבחינת עלילה, זה ספר די פשוט. מטיגארי חוזר, דורש את הבית שלו, מתחיל לעורר סביבו אנשים, חוטף התנגדות קשה מהשלטונות ונחשב לאיום. בסוף יש רגעים מאוד דרמטיים ומטאפיזיים שמערבבים אלגוריה דתית עם מאבק חברתי. מה שאני אהבתי זה שהוא לא מתבייש להיות משל, הוא משתמש בסיפור לא כדי לספק בידור אלא כדי לזעזע, כדי לעורר.

אני חושב שזה ספר שהוא גם מאוד אפריקאי במובן הכי עמוק, משתמש בדיבור ישיר, בסיפור עממי, בחזרתיות ובשפה פשוטה כדי להגיע לכל אחד – וגם אוניברסלי. כל קורא יכול להבין את הכעס על עוול ועל בגידה. במיוחד אהבתי איך שנגוגי כותב דיאלוגים, לפעמים זה נשמע כמעט כמו הצגה או סיפור מסופר בעל פה. הרגשתי שאני יושב במדורה ושומע את הסיפור הזה.

אבל אני גם חייב להיות הוגן, זה ספר שמטיף. לפעמים זה כמעט מניפסט ולא רומן. אין כאן דמויות מורכבות מאוד או הפתעות גדולות. כולם די מייצגים רעיון. זה בעיני גם כוחו וגם חולשתו. מצד אחד אי אפשר לטעות במסר. מצד שני זה פחות ספר פסיכולוגי ויותר פלקט חברתי. אני אישית הייתי מוכן לזה מראש אז לא התאכזבתי, אבל חשוב לדעת.

עוד משהו חשוב זה ההקשר של נגוגי עצמו. זה סופר שישב בכלא, נרדף, הוחרם. הבחירה שלו לכתוב בקיקויו ולא באנגלית היא בפני עצמה אקט פוליטי. הוא נאבק על זהות, על שפה, על תרבות. הקריאה שלי בספר הרגישה לפעמים כמו מפגש עם לוחם ולא רק עם סופר. אי אפשר להפריד את האיש מהספר.
אני גם רוצה להגיד משהו על ספרות אפריקאית באופן כללי. רוב מה שאנחנו מקבלים מתורגם לעברית זה או ספרות קולוניאלית ישנה שנכתבה מנקודת מבט אירופאית או ספרות מודרנית די אליטיסטית. נגוגי הוא דוגמה למה שאני מחפש, ספרות חברתית, פוליטית, מחוברת לאנשים הפשוטים. לא מתביישת להיות נוקבת וכואבת.

בסוף הקריאה הרגשתי שקיבלתי שיעור היסטוריה, שיעור חברה וגם בעיטה בבטן. זה ספר שמכריח אותך לחשוב על קניה, על אפריקה, על שליטה וניצול בכלל. אני שמח שקראתי אותו ואני ממליץ עליו למי שמוכן להתמודד עם טקסט שהוא יותר קריאה לפעולה מאשר רומן "מהוקצע".

אני בטוח שאני אמשיך לחפש עוד ספרות כזו. הספר הזה נתן לי עוד דחיפה להמשיך במסע לקרוא יותר אפריקה ולהכיר יותר קולות וכתבים שלא מקבלים מספיק מקום אצלנו. מבחינתי זו קריאה הכרחית לכל מי שרוצה להרחיב אופקים וגם להתמודד עם שאלות קשות על כוח, צדק, וחירות.