מכתבי שחרור / שחר פלד

מכתבי שחרור / שחר פלד
הוצאת התחנה
248 עמודים
למרות שזהו ספר ביכורים, אני לא הרגשתי ככה. התחושה שלי הייתה שאני מחזיק ביד ספר בשל מאוד, כזה שלא ממהר לשום מקום אבל גם לא נמרח לרגע. יש בו דיוק רגשי, עין רגישה לפרטים קטנים ושפה צלולה שלא מתיימרת, לא מתחכמת, אבל יודעת מתי לעצור, מתי לשתוק, ואיפה בדיוק לתת לקורא להרגיש.

מה שהפתיע אותי במיוחד זו הבחירה של שחר פלד, רופא צעיר בעצמו, לשים במרכז הסיפור רופא צעיר. זה היה יכול להיות מלכודת של כתיבה אוטוביוגרפית קלה מדי או ניסיון להרשים בידע רפואי. אבל לא. פלד לא כותב מהראש אלא מהבטן. מהרגעים שבהם הידע הרפואי כבר לא מספיק, כי מה שעומד מולך זה לא מקרה אלא אדם.

אסף, הגיבור, הוא מתמחה צעיר. מאחוריו חוויה לא מעובדת של שכול, חבר טוב שנהרג, ורגש חזק ולא ממומש כלפי אחותו של אותו חבר. החיים האישיים שלו מתפקעים בשקט מבפנים, אבל כלפי חוץ הוא ממשיך לתפקד, להופיע במשמרות, לכתוב אבחנות, לחתום מכתבי שחרור.

והקסם של הספר הזה, או אולי הכאב המדויק שבו, נמצא בדיוק שם. בנקודות המפגש שבין מה שקורה לו בפנים לבין מה שהוא רואה בחולים שמולו. כל פרק בנוי במבנה רפואי: סימפטומים, ממצאים, אבחנה, המלצה, שחרור. אבל בפועל, כל מכתב כזה הוא גם מכתב לעצמו. דרך הגוף של האחר, דרך הסיפור של המטופל, אסף רואה עוד חלק בו עצמו.

זה ספר על שכול, כן, אבל גם על הדחקה. על אהבה שמרוב שהיא מוחזקת חזק בפנים, כבר אין לה דרך לצאת. ועל הרצון לרפא, לא רק אחרים, אלא גם את עצמך, מבלי שאתה תמיד יודע מה בכלל כואב.

יש קטעים קשים. לא רגשית, אלא קיומית. תיאורים של מצבים רפואיים, רגעים שבהם אתה מבין עד כמה אנחנו שבירים, כמה הדקות האלו שבין חיים למוות יכולות להיות אכזריות, לא רק בגלל הכאב, אלא בגלל האדישות של המערכת, או הפחד של הרופא, או הרגע שבו אין לך תשובה.

אבל יש גם הרבה חמלה. הרבה רגעים קטנים שאתה מזהה בהם אנושיות פשוטה. חולה מבוגר שמצחיק את הצוות, ילד שמגיב טוב לתרופה, מבט חטוף בין שני רופאים שמבינים משהו בלי מילים.
אני מודה שהופתעתי. לא כי לא ציפיתי לספר טוב, אלא כי לא ציפיתי לכזו כנות. רוב הספרים שקשורים לרפואה נכתבים ממקום מקצועי, טכני, מרוחק. פה יש רופא שלא מפחד להראות כמה הוא בעצמו פגיע, מבולבל לפעמים, לא יודע. ודווקא מהמקום הזה נוצרת כתיבה שיש בה המון אמת.

אם אתם מחפשים ספר שייכנס לכם מתחת לעור, לא דרך דרמה מוגזמת אלא דרך שקט מדויק, זה בדיוק הסוג הזה. ספר שמהדהד גם אחרי שסיימתם לקרוא. שנשאר איתכם, כמו תחושה עמומה בלב שלא לגמרי נפרדה.