המוקיון / היינריך בל

המוקיון / היינריך בל
אחוזת בית
301 עמודים
מגרמנית: חנן אלשטיין

אני מאוד אוהב את היינריך בל. בכל ספר שלו שקראתי, כמו "בליארד בתשע וחצי", "הכבוד האבוד של קתרינה בלום" ו"מכירת החיסול של הכאב", נחשפתי בכל פעם לזווית אחרת של אותה יכולת נדירה: לתאר את המציאות האנושית והחברתית בלי קישוטים, בלי דרמה מיותרת, ובלי לייפות את מה שכבר שבור. בל כותב מתוך מבט שמכיר היטב את המנגנונים הגדולים, אבל מתעניין דווקא במה שקורה מתחת לפני השטח. לא בטנקים של ההיסטוריה, אלא בסדקים הקטנים שבחיי היומיום.

דווקא משום כך הבחירה בדמות של מוקיון, ליצן במה מקצועי, כדי להוביל את אחד הספרים הקודרים והישירים ביותר שלו, נראית במבט ראשון כמעט פרובוקטיבית. אבל ככל שהעמקתי בקריאה, הבנתי שזה בדיוק העניין. בל משתמש בדמות שנועדה להצחיק כדי לגלות דרכה את כל מה שהחברה הגרמנית הבורגנית מבקשת להסתיר. הליצן שלו אינו מוקיון של קרקס, אלא אדם מהורהר, פגוע, רגיש עד כדי כאב, שדווקא בגלל המקצוע שלו מסוגל לראות את האבסורד שבחיים בבהירות שאחרים בורחים ממנה.

הספר כולו נכתב בגוף ראשון, מתוך תודעתו של האנס שניר. ברגע אחד, כביכול שולי, אחרי פציעה בברך ופרידה כואבת מהאישה שאהב, הוא נשאר לבד בדירתו ומתחיל לשוחח עם הקוראים, במונולוג ממושך שכולו תנועה אחת ארוכה של התבוננות. אין כאן עלילה סוחפת, אין התרחשויות חיצוניות רבות, אבל יש עומס רגשי, תבוני, קיומי שמצטבר שורה אחר שורה. מה שנראה בתחילה כמו מונולוג עצבני של גבר נטוש, הופך בהדרגה למסמך אנושי חכם, כן, ובלתי מתפשר על החברה שמסביבו.

הקריאה הייתה לי לא קלה, לא בגלל סרבול או שפה גבוהה, אלא בגלל התחושה שהכול אמיתי מדי. שום דבר לא מוגזם, כל משפט מדוד, מדויק, יבש אפילו. אבל מתוך היובש הזה בוקע כאב חרישי, כזה שלא נסמך על דרמה אלא על עייפות מהעמדת פנים. עייפות ממוסדות הדת והמשפחה, מהפטריוטיות השקרית, מהתקינות החברתית שמתבררת ככיסוי לדחייה של כל מה ששונה, פרוע, חופשי או כן.

מה שבל עושה כאן זה יותר מסאטירה. הוא לא רק לועג לחברה שמרנית וצבועה, אלא מביא את קולו של מי שכבר הבין שאין לו מקום בה. האנס לא יוצא לקרב, לא מנסה לשנות דבר, לא נאחז באשליות. כל מה שנשאר לו הוא היכולת להתבונן ולדבר. ברגעים מסוימים אפילו הרגשתי שהוא מדבר אליי, לא כגיבור אלא כאדם שמוכן לוותר על כל הכבוד העצמי רק כדי שמישהו יקשיב באמת.

יש משהו כמעט בלתי נסבל באטימות שהוא פוגש. חברים מהעבר מתחמקים ממנו. אנשי דת מפגינים אטימות קרה. בני משפחה מבטלים אותו. ודווקא הוא, הליצן שאיבד את הקהל שלו, נשאר הקול הכי כן בסביבה. זו האירוניה שמחזיקה את כל הספר: ככל שהאיש הזה נראה שוליים, כך מתברר שהוא רואה את המרכז בצורה החדה ביותר.

בל לא נכנע לרגשנות. הוא לא מנסה לרכך את המציאות ולא מתפתה לקתרזיס. דווקא הבחירה לכתוב בגוף ראשון, בלי חיץ של מספר חיצוני, היא זו שהופכת את הקריאה לאינטימית כל כך. הדמות לא רק מדברת, היא פונה. היא נוכחת. היא לא מאפשרת לי לשכוח לרגע שמאחורי כל מערכת חברתית מסודרת, יכולים להישאר אנשים שאיש לא רואה, גם כשהם צועקים בלב שלם.

כשהגעתי לסוף הספר, לא חשתי סגירת מעגל. לא הייתה תחושת השלמה, ואפילו לא של הבנה מלאה. רק שתיקה כבדה. שקט מהסוג שמופיע רק אחרי שמישהו העז להגיד בקול רם את מה שכולם העדיפו לא לשמוע.