אני מניר עוז. "זה בסדר, אף אחד לא יודע איפה זה" / סיון קלינגבייל ושני קלינגבייל שילה
הוצאת עם עובד
232 עמודים
קיבוץ ניר עוז הפך להיות מקיבוץ שאת שמו מכירים רק בטיולים לדרום אדום בתקופת הפריחה לאחד הקיבוצים הכי ידועים בארץ בשל הטבח הנורא שהתחולל בו. קיבוץ שנמצא בקצה של הקצה ושמכירים אותו רק אנשים שנוסעים לטייל באיזור או מי שנוסע למעבר הגבול וכמובן מי שגר או התגורר בו.
כמו הרבה יישובי פריפריה לא מוכרים לתושבי הארץ כך קיבוץ ניר עוז הוא כזה, יישוב שלאף אחד לא היה אכפת ממנו וקיבוץ רחוק מדי וקטן מדי.
אני מכיר את זה אופן אישי, גדלתי בקיבוץ דומה אבל בצד השני, בקיבוץ עמיר בגליל העליון, קיבוץ שהכירו אותו רק כשסיפרתי שהוא ליד כפר בלום שגם אותו הכירו בזכות הקיאקים.
אבל עבור עוזבי הקיבוץ, עבור תושביו שעוד חיים שם הקיבוץ הוא מקור לילדות בלתי נשכחת, לזכרונות של מה שהיה פעם ומה שאולי לא יהיה עוד.
בלדה לעוזבי הקיבוץ אולי היה צריך לקרוא לספר הזה אבל מנקודת מבט אחרת מהשיר המפורסם.
הספר הזה הוא קודם כל ספר שבא לתת לנו את הסיפור של ניר עוז מנקודת המבט של מי שגדל והתחנך בו ולפני הכל זהו סיפורם.
הוא גם בא להראות לנו את המקום שהיה בית והיום הוא חורבות שיקח שנים לשקם. כשבאים לניר עוז היום לא נותר דבר מהקסם שהיה בו, מההוויי הקיבוצי.
כמו שלי יש את הזכרונות שלי מהילדות בעמיר, את הסיפורים, את תחושת הבית הזו שלא תחזור, את החינוך הקיבוצי, את ההוויי והחגים ואיזה חור בלב שנשאר לאחר העזיבה, משהו שמי שלא חי בקיבוץ לא יבין זאת כך בני קיבוץ ניר עוז מתארים את סיפורם.
וסיפורם של בני הקיבוץ העוזבים והחיים בו עדיין הוא סיפור של עבר מפואר ושל יום שחור משחור, יום שבו מי שהיה נוכח בו יכול לספר את הזוועות ומי שכבר לא חי בו יכול לתאר את החרדה והדאגה לקרוביו שנחטפו, נרצחו או שקולם לא נשמע במשך שעות.
וזהו ספר כמעט דוקומנטרי, תיעודי של ראיונות עם אותם בני קיבוץ שניר עוז נטוע עמוק בנשמתם וחייהם והוא מתואר מנקודת מבטם וכל אחד מהמרואיינים מחלק את סיפורו לשני חלקים.
החלק הנוסטלגי, מה היה הקיבוץ עבורו, איך היתה ילדותו, סיפורים מהוריו, על הוריו, על החגים, על האירועים המשמעותיים והמיוחדים וסיפורים על אותו יום, על אותו בוקר בו כל המדינה היתה באזעקות, בו טילים עפו לכל עבר ורק לאחר כמה שעות התברר גודל האסון הנורא, הודעות וסמסים, הקלטות, עדכונים בתקשורת וחרדה עמוקה.
זהו ספר שהוא תיעוד של הקיבוץ על תושביו, על אורח החיים בו, על אנשיו, וזהו סיפור על אותם חברים, החוויות, הזכרונות והכאבים. והחרדות מאותו יום נורא.
הכתיבה היא כתיבה תיעודית, קולם של המספרים נשמע יותר מקולם של המחברים ועורכי הספר, הקול האותנטי, הרגיש ומלא הכאב והנוסטלגיה מציף כל עמוד בספר הזה והופך אותו למסמך מרגש של קיבוץ שהיה מה שהיה והעתיד שלו אולי יהיה אחר, אולי ישתקם אבל מה שהיה לא יחזור עוד.
לא התושבים, ולא הקיבוץ, הכל השתנה, הכל ישתנה, כמו החברה הישראלית כולה.
מומלץ.
snirbooks 
כתיבת תגובה