אנטרופיה / אורי עמר
הוצאת קתרזיס
102 עמודים
כבר מהמבט הראשון על הכריכה של "אנטרופיה" הרגשתי שמשהו כאן מתכוון לטלטל. עיגול חיוור שנראה כמו שמש שרופה או ירח שנשחק מזמן, מוקף בציפורים נודדות שמתפזרות סביבו. לא ברור אם הן בורחות ממנו או מנסות לשוב אליו. התחושה הזאת של תנועה מתפרקת, של מרכז שלא מצליח להחזיק, ממשיכה גם לתוך השירים עצמם.
הקריאה ב"אנטרופיה" לא הייתה לי פשוטה. אלה לא שירים שמתמסרים בקלות או שאפשר לעבור עליהם ברפרוף. יש בהם שכבות, ולעיתים גם התנגדות. אבל מתוך זה צמחה גם חוויה משמעותית. שירה כנה, פצועה, שמגיעה ממקום פנימי מאוד ומצליחה לגעת בלי להיות ישירה מדי.
השירים נעים בין רגעים של אינטימיות לזיכרונות רחוקים, בין יחסים שנשברו לבין גוף שמרגיש יותר מדי. הרגשתי שיש בהם תנועה מתמדת בין געגוע לשיתוק, בין ניסיון להבין את מה שקרה לבין השלמה שהוא כבר קרה. לא כל שיר תפס אותי באותה מידה, אבל לאורך הקריאה התחברתי לקול שעולה מהם. לא קול בטוח בעצמו, אלא דווקא כזה שמנסה להחזיק משהו בתוך מציאות שמתפוררת.
יש כאן שפה עדינה, לפעמים כמעט נשברת, לפעמים דווקא מדויקת מאוד. בלי הצטעצעות, בלי רגשנות מיותרת. משהו שמרגיש כמו מכתב אישי מאוד שלא נכתב לאף אחד, אבל בכל זאת פונה אליך ישירות.
"אנטרופיה" הוא ספר שמבקש מהקורא לשהות בו, לא למהר. לא בטוח שכולם יתחברו אליו מיד, אבל אני שמח שנשארתי בו עד הסוף.
"בלא כלום, בגם וגם
שני חלקיקים קטנים שזורים
מקצות עולם"
"כשפשטה בי נאה משתקת,
דימיתי ידך על לחיי ודימיתי
עיניך מחפשות את שלי
עמו אומרות "אני אוהבת אותך של עכשיו. אןת הקטן,
הר. הנמשל בפחד.
אני גםרוצה אותך אחר, ויודעת
שעוד תהיה טוב אלי,
טוב אליך".
מומלץ.
snirbooks 
כתיבת תגובה